בס"ד
המתח שאחרי… הדייט הראשון
כבר בשיחה הראשונה לפני הדייט הראשון, היתה לי הרגשה טובה.
היא לא היתה ארוכה מידי, לא קצרה מידי, והוא לא ביקש ממני לקבוע איפה ניפגש.
יומיים לאחר מכן, הוא ניגש אלי בביטחון והציג את עצמו.
הרגשתי איך הלחיים שלי מסמיקות. מזל שהיה קצת חשוך, אז זה לא היה מאוד בולט.
ידעתי שהוא שונה.
שאולי הפעם… שהיה שווה לחכות… אם הפעם…
והפגישה עצמה היתה מעולה. לי לפחות. השיחה זרמה. הוא צחק לפעמים (יש לו צחוק מאוד נעים), וגם אני.
הרגשתי שיש בינינו חיבור. היה כיף ממש.
כל הלילה לא ישנתי.
שיחזרתי שוב ושוב את הפגישה בראש.
אני מחכה לטלפון שלו וחוששת ממנו. לא יודעת מה הוא יגיד. מה הוא מרגיש.
***
השיחה הראשונה היתה בסדר. סטנדרטית כזו.
נפגשנו בבית קפה. הוא הזמין שוקו. אני פרנץ' ונילה.
היה בסדר. הוא בחור נחמד. המסלול הרגיל. ישיבה תיכונית-הסדר-צבא-הסדר…
התעניין במה שאני עושה. הציע לשלם.
בסך הכל באמת היה נחמד. יש כמה נקודות שאני זוקפת לזכותו. יש גם כמה דברים שמפריעים לי.
ועכשיו, אני מתלבטת.
האם זה מספיק כדי להמשיך לדייט שני?
כאילו, נחמד זה טוב ויפה, אבל אני לא רוצה להתחתן עם מישהו שנחמד לי איתו…
אני רוצה קצת יותר התלהבות, פרפרים בבטן, משהו…
היו לי קשרים כאלה, וזה מה שאני רוצה.
מצד שני, אולי כדאי לתת עוד צ'אנס, להכיר יותר לעומק?
זה לא שהיה גרוע… היה סבבה.
אני מרגישה כמו נדנדה, רגע כן רגע לא, לא יודעת מה להחליט. איך להחליט.
***
המתח הזה שאחרי הפגישה הראשונה…
כל כך הרבה מאיתנו חוות אותו…
רוצה או לא? מצאתי חן? מה הוא חושב עלי?
ומה נראה לי? הוא מספיק… שווה?
לא יודעת…
יעלה שיתפה אותי ברצון שלא תהיינה פגישות ראשונות.
שבמקום פגישה ראשונה, הקשר יתחיל ישר מהפגישה החמישית,
והפגישה תהיה ממקום רגוע, בטוח, שליו…
אז מה עושים באמת עם הפגישות הראשונות הללו?
בתוך חוסר הוודאות הזה, יש דברים שיכולים להשקיט את ההמולה הפנימית.
בטחון שמה ששלי יהיה שייך לי.
אני לא תלויה באף אחד. לא בבחור שמולי, לא במה הוא יחשוב עלי..
הקב"ה הכין לי את החתן שלי, הכין לי את הבית המזומן לי, הכין לי את השפע – שלי.
זו תובנה פשוטה, ולפעמים לא פשוטה ליישום.
אבל אם אני מרשה לה להכנס ללב שלי, פותחת לה… אפילו קצת… את הדלת,
מעבר לדלת מחכה לי שפע עצום, של נחת, של שלווה, של להיות אני.
פשוט אני…
כשאני זוכרת שאני לא לבד בתהליך הזה. שהקב"ה אוחז בידי מלווה אותי תמיד-
אני מאפשרת לעצמי… להרפות, ולסמוך עליו…
ומשם להתקדם.
כמה דברים פרקטיים –
אם אני מתלהבת – זה ממש מדהים! זה אומר שיש לי חיבור משמעותי לכוחות הנשיים שלי, לרצון הבריא והפשוט להתחתן… גם אם הוא יגיד לא – אז מה. אני במקום נכון, בריא וטוב! חשוב להתחבר לזה…
ואם אני לא מתלהבת – זה ממש לא אומר שלא… פגישה ראשונה היא מלחיצה בטבעה. המתח לא פעם מכבה את ההתלהבות. וגם מבחינתו… יכול להיות שהוא מתוח ולא לגמרי הוא… הכל בסדר.
אם אני מתלבטת – מותר לי. זה הגיוני מאוד.
ההמלצה הרגילה היא להמשיך לפגישה הבאה, ואולי אפילו עוד אחת, מתוך הנחה שכשמכירים עוד קצת, ויש יותר נינוחות של הכרות, זה יכול ממש להתאים בהמשך.
בגדול- ספק פגישה שניה – לקולא – כלומר להיפגש…
אבל כמובן אם את מרגישה שזה פשוט לא שייך, ממש לא שייך, מותר לך לחתוך…
