אמונה ישבה מול המחשב ושיחקה בקווצת שיער. אחרי הרבה התלבטויות היא נרשמה לפני חודשיים לאתר היכרויות, ואפילו העלתה תמונה ממש טובה שלה מהחתונה של אחותה

הוא מפנק, מחליט, משלם. והיא? רוצה שישאל גם אותה. סיפור קצר משני הצדדים על איך מביאים דברים אל הקשר.

היא שומעת אנחה מעבר לקו. "מירית, תקשיבי, ממש לא אכפת לי לאן הולכים, פשוט תקבעי את". אבל כבר קבעת בשלושת הדייטים הקודמים לאן הולכים ומה

אביטל זורקת בלחץ חולצות מהארון, מחפשת את החולצה שהכי תתאים לחצאית השחורה שהיא אוהבת. הם קבעו להיפגש בחמש, עוד חצי שעה. היא חייבת כבר לצאת.

כבר בשיחה הראשונה הייתה לי הרגשה טובה. היא לא הייתה ארוכה מדי, לא קצרה מדי, והוא לא ביקש ממני לקבוע איפה ניפגש. יומיים לאחר מכן

"שמלה לבנה, אולם, תזמורת, כיסא כלה, חתן,  מטפחות, מכונת כביסה, כלים, בית, טיטולים, לילות ללא שינה, אסיפות הורים, מחויבות, מחויבות, מחויבות, ויובש, יובש, יובש…" מרים

"קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה!" נשמעה השירה מסביב כשהחתן התקרב אל הכלה. חיבוק מאחוריי, "בקרוב אצלך", לחשה לי נופר בת דודתי. "תודה",

"שלום, אני מדבר עם אחינועם?" "נכון. יוני?" "כן. מה שלומך?" "טוב, ב"ה. מה איתך?" "ישתבח הבורא, אני מעולה. אז ניפגש?" "בשמחה". איכשהו, כמעט תמיד היא זאת

שלום אובות אני רוצה להביא כאן מכתב שזכיתי לכתוב לעצמי כשהייתי צריכה אהבה, עטיפה וחיבוק ובחרתי לקבל אותם מהקב"ה.   בגדול זה כלי טיפולי ואימוני

אמצע קניות, אני באה להוציא עודף מהארנק ואני נתקלת בפתק ההוא. הוא שוכב שם כבר הרבה מאוד זמן. אני לא מרימה טלפון למספר שכתוב בו,

רציתי לחתוך כבר אחרי הטלפון הראשון. בעצם, כבר אחרי 10 שניות. הוא היה מהצינים הכבדים, המגעילים, אלה שאפילו בחלומות שלי אני לא מדברת אתם, אבל

נחמה –  לכולנו יש את הזמנים האלה. במיוחד בקיץ, במיוחד בתקופה של חיפוש, המתנה וציפייה לשנה הבאה. הזמנים האלה האפורים, המעצבנים, שכלום לא הולך. הכל