בס"ד
גם אפרת התארסה.
הן היו חבורה של 4 חברות, עוד מהיסודי. אליה, אפרת, רוני ועדינה.
צלחו ביחד את הבגרויות, חזרו לספר על השירות הלאומי בשבתות ומוצ"שים, וחלקו חוויות מהחיים הסטודנטיאלים.
רוני התחתנה ראשונה. חודשיים אחרי שסיימה את המדרשה, עם בחור שהכירה בשירות הלאומי. אליה היתה הבאה בתור שנה אחר כך. חברה מהאוניברסיטה הכירה לה את אח שלה.
ועכשיו אפרת. ב"ה. היא כ"כ שמחה בשבילה. באמת.
אבל הקושי חופר לו שבילים חדשים בתוך הלב. כמו תולעת. ותולעים בלב קשה לנקות אפילו יותר מהתולעים בחסה, ובניגוד לחסה, לב אי אפשר לקנות חדש, תוצרת גוש קטיף ת"ו.
עכשיו היא עוד יותר לבד.
עדינה הסתובבה בעיר, מחפשת בגד חדש לקראת חג שבועות (והחתונה של אפרת). מתפללת שבחג הבא יהיה זה בעלה שיקנה לה תכשיט חדש או שמלה, כדי לשמח אותה לכבוד הרגל, ולא אמא שלה.
היא נכנסה לחנות שבפינה, ומיששה את הבדים. היא אהבה להרגיש את המרקם שלהם בין אצבעותיה. הוא סיפר סיפור אחר מהצבע או הגזרה. בד זורם שנשפך בקלילות, בד סינטטי באריגה מודרנית, בד כותנה צבעוני, מלטף ורך שמזכיר לה איך אמא חבקה אותה כשהיתה קטנה, והיא רצה אליה בשמחה מהגן. לכל בד יש אופי. אישיות שמבצבצת עוד לפני שצבעו אותו, גזרו וחתכו… והיא אהבה את הראשוניות הזו.
"איך אפשר לעזור לך?" שאלה בנעימות המוכרת.
"איילת! איזו הפתעה" הן שירתו ביחד בשירות הלאומי במדרשת טיולים. אבל הן לא היו בקשר כבר שנתיים בערך.
"עדינה! איזה כיף! עולם קטן…"
"מזל טוב. לא ידעתי שהתחתנת" מדקרת קנאה קטנה צבטה אותה, וגרמה לה לתחושת אשמה.
"תודה." אמרה איילת בחיוך המסתורי ששמור לבנות שהתחתנו זה עתה. "האמת שזה ממש טרי. רק לפני חודש". היא שיחקה קצת בטבעת הנישואין שלה.
"איזה יופי" חייכה עדינה בחזרה, מקווה שהחיוך שלה לא משקף את כל התחושות שלה.
"אז מה את מחפשת?" שאלה איילת.
"בגד לחג, את יודעת.." וחתן. אבל אני לא יודעת אם יש לי אומץ לומר לה עכשיו, חשבה עדינה.
"איך זה?" הרימה איילת את השמלה מהבד הזורם.
"ורוד מידי".
"וזה?"
"לא יודעת, זה פשוט לא אני.."
"וזאת?" שמלת הכותנה.
"אני אמדוד אותה, תודה."
מה ההבדל בינינו? חשבה עדינה בדרך לתא המדידה. למה איילת, אליה ורוני נשואות (ואפרת מאורסת) ואני לא?!
היא הביטה בעצמה במראה עם השמלה.
היא אהבה את הבד, את הצבע וגם את הגזרה. אבל השמלה לא ישבה עליה טוב. היא היתה קצת גדולה מידי או קצת קטנה מידי במקומות הלא נכונים.
היא שנאה לראות שמלה מושלמת על הקולב או על בובה בחלון הראווה, ואז למדוד ולגלות שעליה- זה פשוט לא יפה. כמו הדייטים האלה שאת מבררת לפני והפרטים נשמעים ממש מתאימים, ואז את מגיעה ומגלה שזה כל כך לא…
בזמן האחרון כל דבר מזכיר לה דייטים.
זה לא שיש לה בעיה או משהו. היא מוכשרת ושמחה, יש לה מודעות עצמית ומשפחה אוהבת. ברור שגם לה יש רגעים של חוסר בטחון עצמי וחשש, לכולן יש. אבל בסך הכל היא בסדר. אז למה היא עדיין לא נשואה?!
"אולי תנסי את השמלה הזאת?" שאלה איילת.
עדינה התבוננה בשמלה. ומיששה את הבד. היה בו משהו שונה. משהו שלא הכירה, אבל הוא היה נעים. גם הגזרה לא היתה דומה לאחת השמלות שכבר יש לה. זאת לא שמלה שהיא היתה חושבת למדוד בעצמה.
"תנסי, נראה לי שזה ישב עליך טוב" דחקה בה איילת.
"מהממת" אמרה איילת. כשעדינה יצאה מתא ההלבשה.
להפתעתה הרבה של עדינה, כשבחנה את דמותה במראה היא הסכימה עם איילת.
היא חייכה "נראה לי שאקח אותה. תודה, איילת! בלעדייך לא הייתי חושבת לנסות את השמלה."
כשאיילת קיפלה את השמלה, ושמה אותה בשקית נייר יחד עם הקבלה, היא אמרה לעדינה, "את יודעת, לפני שהכרתי את מתן, בעלי, הלכתי לאימון רגשי, לקראת נישואין. היה לי לא פשוט להגיע לזה, כי לא חשבתי שיש לי בעיה שבגללה לא התחתנתי. וזה גם עלה כסף, וכמובן זמן. המשפחה שלי גם לא כל כך הבינה למה צריך משהו כזה, ודי התנגדה.
אבל אני ממש שמחה שהלכתי. אני מרגישה שזה מאוד תרם לי, ועזר לי לבנות את הקשר עם מתן. פשוט, לפעמים אנחנו רגילות להתבונן על העולם מזוית מסוימת. לגזור את הבד של חיינו בגזרה שמוכרת לנו. וכשמישהי באה, ומציעה לנו לנסות לראות דברים בצורה קצת אחרת, יש איזו הקלה כזו של 'נכון, ככה זה אמור להיות'. ברור שלא בכל דבר זה היה ככה, אבל היה לי טוב… אז אני משתפת גם אותך…
ועדינה, בלי קשר, מתן ואני נחשוב עליך, בע"ה. עדיין יש לי את המספר שלך מהשירות…"
