אין לי הצעות!

אז מזמן לא יצאנו לבלות כל הבנות. החברות מהתיכון, נשארנו בקשר מאז.
"הייי, מה נשמע?!" יפית מחבקת אותי, כי באמת הרבה זמן לא נפגשנו. גם דבי מצטרפת לנשיקות ההכרחיות במפגשים וכולנו מתיישבות ושותות קפה. אני תוהה כמה זמן יעבור לפני שההצעות יתחילו לצוף על פני השטח ומקווה להשחיל מילה כדי להראות שגם אני בעניין. אני מסתכלת ורואה, כאילו בטעות, את העיניים של יפית מהבהבות לנייד שלה ומחייכות חיוך מביוש, מסמיק כזה. אני כבר יודעת על מה היא מסתכלת. על ההודעה של ההוא, שיעל שהכירה לה. ואני יודעת שעוד שניה הם הולכים להתארס.  אני שומעת את אריאלה מציעה לעדי חבר ממש חמוד של בעלה, ואת עדי אומרת שאין לה כוח עכשיו ושהיא מוצפת בהצעות ושהיא בכלל שוקלת לעשות הפסקה.
ורק אני יושבת שם, לוגמת לי מהקפה, ושומעת את השקט החודר מהדהד לי בראש.
אתם מבינים,  הבעיה שלי אחרת לגמרי. אלי לא פונים. כאילו, כן מציעים, אבל זה פשוט לא רלוונטי כלפי, או שמציעים רק כדי "לצאת ידי חובה", או שאני בכלל לא מעניינת אף אחד. הפגישה האחרונה שלי היתה לפני שבעה חודשים ארוכים כאורך הגלות. ולא עדי, ולא יפית ובטח שלא אריאלה שהתארסה עם הבחור הראשון שהיא פגשה- מבינות את העצבים, והכאב, והמתח שבציפייה הנוראית הזאת.
המתח הלא מוסבר הזה של "בבקשה-ה'-כמה-קשה-לחכות-להצעה-אחת!"- מתח שמוביל אותי לחשוב למה לא מציעים לי, ואולי אני דפוקה ומשהו בי לא בסדר. ובגלל זה לא מציעים. השקט הכואב של הזאת שאין לה הצעות ואולי זה בכלל לא יקרה לי בחיים. ובנתיים אני מנסה להמשיך הלאה ולהראות שהכל בסדר, אבל קשה לי והכל נסחב ונתקע ולא מתקדם. הציפייה הכואבת הזו שורפת לי את הלב כי זה מראה שאולי אני לא מעניינת אף אחד. עובדה שמציעים לכולם מלבדי. או שמציעים לי, אבל בסוף הבחור מברר עלי ומחליט שלא מתאים לו. תודה רבה, מר בחור. כאילו זה לא מספיק כדי לחפור לי עמוק בפצעים. עוד אחד שלא רוצה אותי.
איש לא מבין את הרצון והכמיהה הזו, שחודרים וחופרים עמוק בלב.
הרצון והכמיהה הזו-  שאולי יצלצל עכשיו הטלפון ומישהי תהיה על הקו. (או מישהו, אני לא בררנית).
והיא אשכרה תגיד לי- התקשרתי כי יש לי מישהו בשבילך, מישהו חמוד. והיא לא תתקשר כדי לבקש שאעשה לה טובה, או שאשמור לה על הילדים, או כדי לדבר איתי על המבחן המזעזע בשיטות מחקר כדי להשוות תשובות. היא תתעניין בי. היא תגיד לי שהיא חשבה עלי ורצתה להציע לי מישהו כי היא חושבת שנתאים כי אני אדם שיכול להתאים למישהו מבחינת האישיות שלי. ואני לא ארגיש דפוקה או מפגרת שאין לה הצעות ושאף אחד לא חושב עליה או מתעניין בה.
אני שומעת את הקול של אריאלה עולה מעל האחרים בעודה מנסה לעסוק בענייני שדכנות ומסיימת את הקפה שלי, הטעם המר עדיין על לשוני ואני לא יודעת אם זה מחוסר סוכר או מדמעות. זה כואב אבא. כמה שזה כואב. לדעת שאולי, אם זה יחס החברה אלי- אולי גם אתה שכחת ממני קצת.

__________________________________________________________

מה עושים, ריבונו של עולם?
בעצם, השאלה מתחלקת לשני חלקים. מה עושים. ו… מה מרגישים?
למה מרגישים? כי התחושות שעולות באופן טבעי – מביעות חוסר ערך עצמי, "אם הייתי שווה – בטח כולם היו פונים אלי". אח"כ מגיע גם כעס – למה אני כזו? למה אף אחד לא פועל למעני?
וההרגשה הזו – טבעית כל כך…לכולנו, לגמרי לכולנו הרבה יותר קל להרגיש מוערכות כאשר אנחנו מוקפות…מוקפות שפע…הערכה, קירבה וכן. הצעות!
אבל אולי….
אולי אפשר לראות אותה באור קצת אחר?
יכול להיות שיש לצומת הזו תפקיד? שיש עבודה פנימית שאני יכולה לעשות רק כאן?
אחד התפקידים המשמעותיים של החוסר הוא להפגיש אותי עם העבודה הפנימית על הערך העצמי שלי.
לכולנו קל יותר להרגיש "שווה" כאשר אני מוקפת שפע, אהבה והערכה מבחינה חיצונית, (ואיזה כיף שיש גם לי את המקומות הללו בזמנים מסויימים!) אבל.. כמה ההערכה הזו – היא פנימית?!
ייתכן שזו ההזדמנות שלי –  לעשות עבודה פנימית. לגרום לעצמי להרגיש שווה, מוערכת – בלי תלות בגורמים חיצוניים. להגדיר את ה"שווי" שלי מול הקב"ה ולא מול החברה. ליצור לעצמי ערך מוחלט שלא תלוי בשום גורם חיצוני שיגדיר אותו. וזה ייתן לי עוצמה ענקית. פשוט ענקית. בעזרת השם….
קל להגיד, אבל איך עושים?
הבסיס הוא – אחריות. ההבנה שאני זו שאחראית על ההרגשה שלי, ולא הסביבה.
והדבר החשוב ביותר הוא – לזכור שיש לי אבא בשמיים, והוא אוהב אותי הכי בעולם. והוא חושב שאני שווה. ממש. הוא נתן לי תפקיד גדול, וסומך עלי.
את כל הקשיים, ההתגברות והציפייה – הוא רואה. לאבא שלי אכפת והוא רואה ושם לב לכל הניצחונות. וגם להפסדים. אני זו אני. עם הקשיים וההצלחות – ועלי הוא סומך! ואותי הוא אוהב! הוא מסתכל עלי ואומר- עליה אפשר לבנות שתדע איך לצלוח את האתגרים הלא פשוטים… ולדלות מהם אוצרות…
כשאני לומדת להעריך ולאהוב את עצמי גם כשאני לבד, ולהתחבר לאבא, למקור האמיתי של החיים שלי, וממנו לקבל את הערך העצמי המוחלט שלי – למרות שהמציאות החיצונית "מוציאה אותי דפוקה"- זה ממלא באמת…
העוצמה הפנימית הזו ממלאת את הכאב והציפייה במשמעות, את התחושה השקרית של חוסר הערך העצמי שלי- באהבה אמיתית, מרפאה ומצמיחה. ההרגשה הזו לוחשת לי "את יקרה, חשובה, ה' כ"כ מעריך אותך! צריך אותך כאן בעולם, ויום אחד- יהיה פה גם מישהו לצידך".
וזו עבודה לא קלה, והיא הזדמנות גדולה בצומת הכואבת הזו….
ואחרי שעשיתי עבודת בירור אמיתית על הערך העצמי שלי- אפשר גם לשאול מה עושים בפועל.
אז קודם כל- אפשר וצריך לפנות! לבקש מבנות, מחברות, משכנות.
רגע, מה?! אני? לפנות?? אין מצב, אני לא מבקשת! אבל, רגע… אם חסרה לי הצעה, זה לא עושה אותי מסכנה, להיפך!
אני שווה, אהובה, חשובה ונחשבת בעיני מי שחשוב באמת, אז אם אני מבקשת- זה הגיוני לחלוטין, טכני, בלי משמעות רגשית שלילית בכלל!
ואחרי זה- אפשר גם להציע! גם אם לא הלך לי, והבחור החליט שלא מתאים לו- אז להפנות לאחרים. את זה שלא הלך איתו – לזו, ואת אח שלי – לזו . זה מייצר זרם. כשחסר לי משהו,  אחת הדרכים הטובות – היא לתת אותו לאחרים.
כי כשאתה נותן – אתה גם מקבל.  
בהצלחה, אהובה.