עבודה עם מבקשות זוגיות מבוגרות – מה באמת עוזר בשטח
הנושא שרבות מהן מפחדות להגיד בקול
אני רוצה לפתוח במשהו שרבות מאיתנו חוות אבל לא תמיד מדברות עליו בקול.
כשמגיעה אלינו מתאמנת בגיל שלושים וחמש, שלושים ושמונה, ארבעים – יש בנו משהו שנסגר.
לא בזדון, לא מחוסר רצון.
פשוט מין חשש כזה:
האם אני אצליח לעזור לה? האם זה בכלל בידיים שלי?
אני מכירה את התחושה הזאת.
ואני רוצה לדבר איתכן היום בדיוק על זה –
על העבודה עם מבקשות זוגיות שעברו מסע ארוך, שיש להן צלקות, שיש להן כוויות, ושמגיעות אלינו לפעמים עם פחות תקווה ממה שהיינו רוצים לראות.
עיקרון אחד שמלווה את כל העבודה
לפני שנכנסות לפרטים, יש לי עיקרון אחד שאני רוצה שישב אצלכן:
העבודה דומה, אבל היא יותר מורכבת.
הדפוסים מושרשים יותר, ההגנות עמוקות יותר,
והמציאות חיזקה אותן שוב ושוב לאורך שנים.
זה לא אומר שאי אפשר לעזור – זה אומר שצריך ללכת יותר לאט,
יותר בעדינות, ועם הרבה יותר סבלנות.
אזורי כוויות – מה זה אומר בפועל
יש הבדל בין פצע לכוויה.
פצע כואב במקום אחד.
כוויה? כשיש לך כוויה באצבע, את נזהרת בכל הגוף.
ככה בדיוק זה עובד עם מבקשות זוגיות שעברו הרבה.
הן לא מפחדות ממשהו ספציפי – הן מפחדות מהכל, כי הכל כבר הכאיב פעם.
פגישות? כוויה.
מלון שהיה בו פגישה שנגמרה בכאב? כוויה.
שדכנית שמתקשרת? כוויה.
מה עושים עם זה? קודם כל – מסבירים.
הרבה בנות לא מבינות מה קורה להן.
למה אני מגיבה ככה לדבר כל כך קטן?
למה כשאני רק רואה שדכנית בטלפון משהו נחנק לי בגרון?
עצם ההסבר שמה שהן מרגישות הוא תגובה נורמלית לסיטואציה שאינה נורמלית –
זה כבר נותן המון הקלה.
ואחרי ההסבר – כלים. נשימות, EFT, ספורט, מסאז'.
כלים שעובדים דרך הגוף, כי התגובה הזאת רשומה בגוף.
ולפעמים, כשהרמה גבוהה מאוד, שווה לדבר על אפשרות של משהו להרגעה מרופא.
לא כחובה, לא כפתרון קבוע – אבל כדרך לעשות רישום חדש.
שתגיע לפגישה רגועה, ותחווה שזה לא חייב להיות מפחיד.
גבולות וחודרנות – המקום שאנחנו לא תמיד שמות לב אליו
יש משהו בסיטואציה של בחורה שפוגשת בחורים לצורך נישואין שהוא מעצם טיבו פוגעני בגבולות. היא חושפת את עצמה למישהו שהיא כמעט לא מכירה, ואז הוא אומר לא. ועוד אחד אומר לא.
ועם כל "לא" – נשאר משהו בתחושה הזאת שחשפתי את עצמי ולא קיבלתי כלום.
ואז מוסיפים לזה את הסביבה שמרשה לעצמה להגיד כל מה שעולה לה על הדעת.
"מה, עוד לא התחתנת?"
"מה הבעיה שלך?"
"למה את פוסלת?"
שאלות שאף אחד לא היה מעז לשאול אותה על כל נושא אחר בחיים.
ואחרי שנים של זה – משהו בגבולות נעשה מאוד, מאוד מורכב.
לכן, כשאנחנו שואלות שאלה שנראית לנו בסיסי
כמו "תספרי לי על הדייטים שלך",
יכול להיות שזה מתקבל אצלה כחדירה.
לא בגלל שהשאלה לא טובה –
אלא כי היא כבר ממש לא רגילה לחוות שמישהו ממש שואל ממקום של כבוד.
מה שאנחנו רוצות לבנות זה מקום בטוח אמיתי.
מקום ששמה היא יכולה להיות בטוחה שהתשובות שלה נכונות,
שהשיקול דעת שלה תקין,
שאין כאן מישהי שיודעת יותר טוב ממנה מה טוב לה.
המקום הזה – זה תיקון עצום למה שהיא חיה ממנו שנים.
הכתישה של הערך העצמי – וכיצד לטפל בה
אני רוצה שנדבר על זה בלי להסתובב סביבו.
יש משהו בעצם המציאות של להיות רווקה בזמן שכולן סביבך מתחתנות שמשדר לך שוב ושוב:
"את עוד לא הצלחת."
לא חייב שמישהו יגיד את זה.
המציאות עצמה אומרת את זה.
החברות שגדלות ילדים, הצ'אטים של המשפחה עם תמונות מחתונות –
הכל ביחד יוצר תחושה מצטברת שיש משהו שלא בסדר איתי.
ועל זה מוסיפים שנים של
"מה איתך? יש לך כבר מישהו? למה שוב נפרדת?" –
ביקורת שאף קבוצה אחרת לא מקבלת בצורה כל כך פתוחה ותדירה.
מה אנחנו עושות עם זה?
קודם כל, האש הלבנה.
כמה שאני רואה אותה בגדולתה – ככה היא תרגיש.
המבט שלי עליה עובר אליה, לפעמים חזק יותר מכל מה שאגיד.
ומעבר לזה – לעסוק ביחד איתה בשאלה:
לאיפה אני תורמת? למי אני נחוצה?
כי כשבן אדם רואה שצריכים אותו,
שהנשמות הנכונות זקוקות בדיוק לו – הערך העצמי עולה.
זה לא מילים גדולות. זה נכון.
ועוד נקודה שחשובה לי:
לא נכון שאישה רווקה צריכה לסבול כדי שהנישואין ייראו טוב לצידה.
כמה שיהיה לה טוב,
כמה שתהיה על השליחות שלה,
כמה שהחיים שלה יהיו מלאי משמעות –
ככה היא תגיע לדייטים ממקום אחר לגמרי.
ולא רק לדייטים.
לכל מה שיבוא.
הייאוש – האתגר הכי קשה שלנו
אני אומרת בכנות: זה האתגר הגדול מכולם.
לא הכלים, לא השאלות, לא הגבולות.
הייאוש.
כי הייאוש מדבק.
ואם אני לא שומרת על המקום שבתוכי שמאמין שזה יקרה –
זה עובר אליה ישר.
מה עוזר לי? להתחבר לסיפורים של מתאמנות שהתחתנו.
כל פעם שזה קורה, זה מחדש אצלי משהו.
ולפעמים גם לזכור שאנשים מתחתנים בכל גיל, בכל מצב.
שלא פעם בדיוק הנישואין מאוחרים הם הכי יפים ומדויקים.
ויש עוד משהו שלמדתי:
לא תמיד נכון שאני אכנס לעמדה של "המעודדת" שלה מול הייאוש שלה.
כי אז היא רק תחזק את הייאוש – כל אחת בעמדה שלה.
מה שחשוב יותר זה שבתוך הלב שלי תהיה לי תקווה אמיתית.
היא תרגיש את זה.
בדידות וחוסר משמעות – ואיך לגשת לזה
כולנו אנשים חברתיים.
אנחנו צריכות שיקשיבו לנו, שיראו אותנו.
וכשהחברות מתחתנות, כשהמעגלים משתנים – הבדידות יכולה להיות קשה מאוד.
השאלה "עם מי אני משתפת?"
היא שאלה אמיתית ויומיומית.
מה אנחנו עושות עם זה?
קודם כל, השאלה שאני אוהבת לשאול: "איך כן?"
לא "למה אין לך חברות" – אלא "איך כן אפשר לבנות את המעגלים? מה את יכולה לעשות?"
חוגים, קורסים, מדרשות, התנדבות.
כל מקום שבו היא פוגשת אנשים בסביבה שאוהבת.
ועוד דבר שחשוב לי לומר:
גם אנחנו, כמאמנות, ממלאות חלק מהצורך הזה.
הקשר בינינו לבין המתאמנת הוא גם מקום שבו היא מתאמנת בלבנות קשר.
היא מתאמנת בלתת אמון, בלהיפתח,
בלשמור על עצמה ובו זמנית להיות בתוך מערכת יחסים.
זה לא בסיס קטן לחיים הזוגיים שמחכים לה.
ועל חוסר המשמעות – שאלה שאני אוהבת לשאול זה:
"מי הכי נהנה מהנוכחות שלך? למי את תורמת?"
לפעמים רק זה כבר מזיז הרבה.
מה שמחזק אותי כמאמנת – קולות מהשטח
ביקשתי מכמה מאמנות שאיתי לשתף בכנות.
מה משמח אתכן? מה מאתגר? מה עובד?
אחת אמרה שמה שהכי מחזק אותה זה ללמוד להקשיב.
שזה אחד הדברים שהשתנו בה הכי הרבה מאז שהיא מאמנת.
שהתפקיד הזה הוא חלק מעבודת השם שהיה חסר לה –
באמת לשמוע את עולמה של אדם.
אחרת דיברה על הרגעים שבהם בחורה מגלה שלא נשארה לבד במסע.
שמישהי רואה אותה. "שלא לבד" – זה שינוי עצום.
גם אם עוד לא עשית כלום, גם אם רק ישבת והקשבת.
ואחת מהמאמנות שאיתי,
שנמצאת אחרי שנה של עבודה,
אמרה משהו שנגע לי עמוק:
שהיא רואה באימון סוג של גאולה שבאה לעולם.
שפה שהיא שפה של אור, של גדילה.
שלעסוק בדברים האלה זה לנגוע במקום הכי פנימי של אנשים –
כי האושר שבזוגיות הוא הכי עמוק שיש, והכאב של היעדרה גם כן.
הסיבה האמיתית שזה שווה
אני רוצה לסיים עם משהו שאני מאמינה בו עמוקות.
גם אם לא הצלחנו לעזור לבחורה להתחתן במהלך שעבדנו איתה –
עשינו משהו אמיתי.
בנינו לה מקום שבו קיבלה כוח.
בנינו לה ערך עצמי.
בנינו לה איכות חיים טובה יותר.
והיינו שם בדרך הקשה שלה.
הבנות האלה, שנושאות על הכתפיים שלהן שנים של המתנה,
של כאב, של ניסיון – הן גיבורות.
הן עוסקות בתיקון כל כך גדול.
ואם אנחנו יכולות להיות בצד שלהן,
להחזיר להן את הכתר,
לתת להן את הכוח ללכת הלאה –
זה מהגדולות שיש בשליחות שלנו.
תתאמנו. תיקחו ברטרים.
תשקיעו בעצמכן. ובעזרת השם,
כל אחת מכן תמצא את הדרך שלה –
לעשות את העבודה הזאת בצורה הכי מדויקת ואמיתית שיש..jpeg)
אם את רוצה לדעת איך עובדים באופן הטוב ביותר
עם מתאמנות מורכבות – רווקות מאוחרת או סיפורים מאתגרים
מתוך מקום מקצועי ועם כלים אמיתיים,
הגיע הזמן לשלב הבא!
תוכנית ההכשרה המתקדמת של מכון עומק הקשר
למאמנות שכבר יש להן את הכלים הבסיסיים, ורוצות יותר!
אנחנו במכון "עומק הקשר" פותחות את ההרשמה לתוכנית החדשה:
שנה ב' – תוכנית למאמנות רגשיות בכירות.
שילוב בין ידע קליני לכלים מעשיים ושיווקים
שנועד לאפשר לך יכולת מקצועית רחבה יותר
והגדלת הקליניקה.
פרטי התוכנית:
-
היקף: 12 מפגשים, בזום
-
מתי? ימי שלישי, בין השעות 9:30-13:30.
-
השיטה: הרצאה מרכזית + תרגול חי והטמעה בכל מפגש.
-
הפרקטיקום: הדרכה מעשית אישית בקבוצות קטנות.
-
הבונוס: מפגש פרונטלי מפנק במיוחד לחברות הקבוצה.
בונוס:
ההרשמה מקנה לך כניסה מלאה לתוכנית הבוטיק לאורך כל הקורס!
(סדנאות חודשיות, הדגמות וצפייה בהדרכות מוקלטות).
הטבת רישום מוקדם בתוקף עד ט"ו תמוז!
6,500 ₪ בלבד (במקום 6,900 ₪)
6,500 ₪ בלבד (במקום 6,900 ₪)
עד 10 תשלומים.
[לפרטים מלאים והרשמה לחצי כאן – https://did.li/RjG6q]
או הגיבי במייל חוזר
או הגיבי במייל חוזר
יש לך שאלות?
כתבי לנו כאן ב'השב'
מחכות לך,
צוות 'עומק הקשר'
השארת תגובה
