"קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה!"
נשמעה השירה מסביב כשהחתן התקרב אל הכלה.
חיבוק מאחוריי, "בקרוב אצלך", לחשה לי נופר בת דודתי.
"תודה", השבתי בהיסח הדעת,
מרוכזת באליה החתן שהתקרב לאחותי הגדולה.

אחרי החופה התאספה כל המשפחה לצילומים.
כשהצלם התמקד בזוויות שונות של הזוג הטרי,
אבא לקח אותי הצידה, אחז בידי בהתרגשות ואמר לי:
"עכשיו את הבאה בתור, יונית. בקרוב אצלך!"

אספתי עוד כמה "בקרובים" במהלך החתונה.
בעיקר מהדודות. מעייף למדי,
אבל אני מניחה שצפוי.
"עד כאן לחתונה זו", אמרתי לעצמי בעייפות,
כשהוצאתי את הסיכות מהתסרוקת כשהגענו הביתה.

השבת שלאחר החתונה הייתה שבת חתן.
דוד נחום אמר דבר תורה בסעודת שבת, וסיים:
"וכמו ששמחנו בחתונה של רונית,
אנחנו כבר מחכים לשמוח בעזרת השם
גם בחתונה שלך, יונית!"

המשפחה כולה מחאה כפיים בהתלהבות.
גם הצד השני הצטרף.
אפילו רונית ואליה מחאו כפיים עם כולם.

מזל שאת דבר התורה השני
אמר מישהו מהצד השני,
כי גם אחרי הפעם הראשונה
העגבניות נראו חיוורות לידי.

"יונית, תביאי בבקשה גם את הבטטות מהפלטה".
"טוב, אמא".
"יונית, אם את כבר במטבח,
תביאי גם עוד שני מזלגות", אמרה נורית.
"בסדר".

"ו… קדימה ילדים", שמעתי את אבא,
"כולם ביחד".
"היום יום הולדת, היום יום הולדת,
היום יום הולדת ליונית…"

אמא שלפה את עוגת השוקולד המיוחדת
של יום ההולדת מהמחבוא.

אמא שלי אוהבת לאפות,
ועוד יותר אוהבת לעטר עוגות.
בכל שנה אנחנו סקרנים לדעת
איך תיראה העוגה שלנו השנה.

לאחי אביחי היא הכינה פעם עוגה
בצורת מגרש כדורסל עם דמויות שחקנים ממרציפן.
ולרונית – עוגה שנראתה ממש
כמו סל אמיתי מלא בפרחים.

הבטתי מאחורי הבטטות לכיוון העוגה.
היא נראתה גבוהה במיוחד.

הבטטות כמעט נפלו לרצפה.
מזל שנורית תפסה את התבנית בזמן.

אני הסתכלתי על העוגה.
והעוגה הסתכלה אליי בחזרה.

"אני לא מאמינה", פלטתי.
עוגת קומות ענקית של חמש קומות,
ועליה חתן וכלה למעלה.

כמו אלו שהיו באופנה בחתונות
לפני שלושים שנה.
עם כיתוב: "מזל טוב ליונית!"

אמא הסתכלה אליי, זורחת.
"יפה, נכון?"

"אמא, אנחנו יכולים לאכול את העוגה עכשיו,
או שצריך לחכות לחתונה של יונית?"
שאל אורי הקטן.

"אפשר לאכול את העוגה עכשיו, חמוד.
לחתונה של יונית נכין עוגה אחרת בעזרת השם".
ענתה אמא בנחת.

"ו… עכשיו לחלק האומנותי!"
קראה נורית בדרמטיות.
"החידון השנתי המיוחד שלנו!"

"שאלה ראשונה: איך יקראו לחתן של יונית?"
פלטתי אנחת רווחה
כשעברנו לשיר שירי שבת.

"להתענג בתענוגים…
ולשדך את יונית!!!
ולשדך את יונית!!!
ולשדך את יונית!!!"

ככה. מלא זמן. בשיא ההתלהבות.

טוב שיום הולדת יש רק פעם בשנה,
חשבתי לעצמי.

למרבה הצער, בשבת שלאחר מכן,
אורי זכר את ההתלהבות הרבה.
הוא התחיל לשיר "ולשדך את יונית".
וכולם שיתפו איתו פעולה.

עכשיו, זו כבר מסורת משפחתית.

ביום שלישי אחד, כשחזרתי מהעבודה,
אמא אמרה לי:
"יונית, אני רוצה לדבר איתך על משהו".

איך אומרים לי החניכים במועדון?
"פה חשדתי".

"כן, אמא".
"יונית, חמודה, תקשיבי,
פגשתי את רוחמה חברה שלי בסופר היום,
ובדיוק יש לה אחיין ממש־ממש בשבילך, מותק".

"אממ… אוקיי".

"הוא בחור מאוד מוכשר,
עורך דין ממולח במשרד מצליח.
דתי, אפילו לומד בכולל ערב בימי חמישי".

"אממ… טוב. בן כמה הוא?"
"רק עשר שנים הפרש. אבל הוא נראה טוב,
צעיר לגילו. היא הראתה לי תמונה".

"אמא, אני לא יוצאת עם מישהו כזה זקן!"
"חומד, לא כדאי לך להיות בררנית".
"אמא, אני צעירה, יש לי עוד זמן לחפש בנחת".

"בגילך, דודה גילית ואני כבר היינו נשואות!
ולרוחמה כבר היו שני ילדים!"

"וואי, נופר, לא תאמיני מה עובר עליי
מאז שרונית התחתנה…

אין יום שלא לוחצים עליי במשפחה להתחתן.
שירדו ממני קצת".

ישבתי עם נופר בבית קפה.
נוף לים, שוקו. שקט.

"טוב, הם צודקים".
"מה???" כמעט ירקתי את השוקו.

"תקשיבי, את חייבת להתחיל לחפש.
כשסיגלית, בת דודה שלי מהצד השני,
הייתה בשירות, היו לה מלא הצעות.

רק מה, היא לא רצתה.
עכשיו כבר עברו כמה שנים.
והיא, מסכנה, ממש רוצה להתחתן,
רק מה, ההצעות – לא מה שהיו פעם.

את חייבת לקחת את עצמך בידיים.
ואם את לא תעשי, אני אעשה בשבילך.
אני לא צריכה עוד בת דודה רווקה זקנה".

"נופר, את אמורה להיות בצד שלי!"
"אני בצד שלך!
מה, את לא רוצה להתחתן?!

אני אגיד לך מה,
אם עד שבוע הבא את לא מקבלת
לפחות שלוש הצעות חדשות,
אני רושמת אותך ל'שבע ברכות',
'שליש גן עדן', 'שושבינים'
ואולי לעוד כמה".

מישהו הזכיר פה שקט?

רונית התקשרה אתמול והודיעה
שהיא ואליה באים לשבת.

תמיד זה נורא מרגש, במיוחד את אמא.
היא מכינה את כל המאכלים שרונית אוהבת,
ואת כל אלו שהצליחה לגלות שאליה אוהב.

(או אלו שהוא העמיד פנים כדי לא להעליב.
אני יודעת לפחות על אחד כזה.
ניסיתי להסביר לאמא. לא עבד).

"אז מה קורה איתך, יונית?"
רונית ואני היינו ממש קרובות לפני החתונה.
גם עכשיו, אבל פחות.
משהו השתנה בקשר שלנו.

וכמובן, כבר אין לנו שחנ"שים
כל ערב בחדר לפני השינה.
מוזר להיות לבד בחדר, למען האמת.

"סבבה, הכול טוב. מה איתך?"
"ב"ה. ב"ה. את יוצאת עכשיו עם מישהו?"
"לא".

"תקשיבי, זה ממש כיף להיות נשואה.
אין לך מושג.

וגם אין לך מושג
איך זה בונה את עם ישראל.

בדיוק שמעתי על זה שיעור
באתר של מכון מאיר.
את חייבת לראות".
"אהה".

"תקשיבי, אולי תבואי איתי לקנות מטפחות,
ותקני מטפחת לעצמך,
ותשימי מתחת לכרית?

זו ממש סגולה!

ותגידי ארבעים יום את כל ספר תהילים,
ואת שיר השירים ונשמת כל חי.
כל אחד זה סגולה בפני עצמו.

וככה זו סגולה שלישית.
זה בטוח יעבוד.

ואם עד פסח לא תתחתני,
את חייבת לנסוע לקברי צדיקים.
תתחילי בעמוקה.

ואם גם זה לא יעבוד,
עד ל"ג בעומר יש לך זמן
להגיע גם למירון וגם לרבי מאיר בעל הנס".

במוצאי שבת, כל מה שרציתי זה לברוח.
כמה שיותר רחוק.
לאי בודד אם אפשר.

בלי דודות.
בלי הצעות של דודות.
בלי אתרי היכרויות לא מוכרים.
בלי "בקרוב אצלך".
בלי סגולות לחתונה.

פשוט בלי.

די. רדו ממני. ומהר