למצוא את המפתח

סיפורה של אור.
לפני כמה שנים אבדו לי המפתחות של האוטו. מבאס, אבל לא נורא.
אלא מה, שזה קרה כשהייתי באמצע טיול בצפון.
הייתי עם האוטו של ההורים, ועצרתי בצד הדרך לצפות בשקיעת השמש המדהימה.
השמש שקעה לה מאחורי הרי הגלעד, ואני התבוננתי מוקסמת איך הקרניים האחרונות של האור נעלמות מעבר לאופק, והחושך מתחיל להשתרר.
הייתי במרחק רבע שעה נסיעה מיישוב קרוב כלשהוא. לא הייתה שם תאורה.
כשרציתי לחזור לאוטו, קלטתי שאין לי מושג איפה המפתחות של הרכב.
האוטו היה פתוח אמנם, אבל המפתחות אינם.
התחלתי לחפש כמו משוגעת. חיפשתי וחיפשתי – בכל מקום שעלה בדעתי.
הרמתי את השטיחים ורוקנתי את תא המטען ושפכתי את כל התיק, וזחלתי מתחת לאוטו ועל
האדמה מסביב…
אחרי חצי שעה נהיה כבר ממש חושך, ואין לי מושג היכן המפתחות.
הבנתי שכבר לא יעזור לי לחפש בפעם השלישית בתא המטען או בפעם הרביעית מתחת למושבים של הרכב.
התיישבתי כמה מטרים ליד, והנחתי את הראש בין הברכיים.
התחלתי לחשוב.
והבנתי, שהמפתחות נמצאים פה איפשהוא. הרי בכל זאת הגעתי לכאן.
רק שאני לא מצליחה לראות אותם. הם פה, ואני לא יכולה להגיע אליהם.
והתחלתי להתפלל. התפללתי לה', ובכיתי והתפללתי עוד. 
התפללתי שיפתח את העיניים שלי.
שיתן לי לראות את המפתחות.
אחרי רבע שעה של תפילה ובכי, החלטתי להמשיך לחפש.
הנחתי את היד על האדמה כדי לקום, והרגשתי משהו קטן, קר וקשה.
אלה היו המפתחות של האוטו.
שהיו טמונים בתוך העשב שהקיף אותי.
בחושך המוחלט, לא היה לי שום סיכוי למצוא אותם.
אבל בכל זאת, מצאתי.
מאז שזה קרה לי, משהו מאוד חזק נפתח בתוכי.
הבנתי, שיש הרבה דברים שקיימים במציאות שסביבנו.
ששייכים לנו.
אבל לפעמים אנחנו פשוט לא רואים אותם. 
הם שם, אבל הם נסתרים מעינינו.
הרי "הכל בחזקת סומין, עד שבא הקב"ה ומאיר את עיניהם של ישראל".
וגם אנחנו בחזקת סומין, עד שבא הקב"ה ומאיר את עינינו.
והבנתי, שהחיפושים השונים בחיי – הם בכלל חיפושים פנימיים.
המציאות שסביבי מזמינה אותי פנימה. 
לבנות קומה חדשה.