הקשר שלנו מספיק טוב?!

היא התלבטה, היו לה תכניות ללכת לישון מוקדם היום, אבל היא חייבת מקלחת. ולתפוס את המקלחת ל-45 דקות בשעה כזו, זה משהו שהיא משתדלת לא לעשות. אחינעם מודעת למקלחות-נצח שלה, ולכך שההרגל הזה דורש ממנה להתחשב.
היא תשאל פשוט.
"הי יעלי," יעל הייתה זרוקה על הספה בסלון. היא נראתה גמורה מעייפות. הלך על המקלחת. או השינה המוקדמת… "מה נשמע אחינעם?", שאלה בלי להרים ראש, "בסדר גמור, אבל את נראית לי עייפה במיוחד". העבודה עם נוער בכיתה קטנה מספקת, אבל מתישה. "וואי, היום גמרו אותי", יעל הסתובבה מעט. הן המשיכו לדבר עוד דקה או שניים, שאחריהן הפלאפון של יעל צלצל. "אורי". יעל קפצה ממקומה. "נדבר אחר כך אחינעם, טוב?" אמרה בזריזות וסגרה את דלת חדרה מאחוריה.
אחינעם נאנחה. עכשיו, היא ידעה, יש לה לפחות שעה וחצי להתקלח בנחת. השיחות של יעל ואורי הן לא פחות משעה. כל ערב. כנראה ככה זה מאורסים. אחינעם הרגישה שהיא קצת מקנאה… איך עושים את זה?! היא אספה את המגבת והפיג'מה ונכנסה להתלקח.
טיפול פסיכולוגי זה 45 דקות, נכון? אולי לכן זהו אורך המקלחות שלה… זה הזמן של אחינעם. שם היא מלבנת סוגיות בנפש שלה, שוטפת את הספקות, מנקה את המחשבות שלה אחת אחת.
אחינעם פתחה את הברז, מכוונת לטמפרטורה המדוייקת לה. הנה, בדיוק ככה. טמפרטורה שממלאת את חדר האמבטיה באדים, שפותחת לה את הלב, לעצמה. 'מתי יצא לנו לאחרונה לדבר בטלפון יותר מרבע שעה?' הרהרה. היא ויצחק יוצאים חודש, ומרגישים שמתקדמים. נעים להם ביחד, יש לה תחושת ביטחון ואמון לידו. כן, הם בכיוון, היא יודעת. אבל כל פעם שיעל יוצאת לדבר עם אורי, אחינעם מתבלבלת. 'אני ויצחק כמעט ולא מדברים בטלפון! אולי אני סתם חושבת שהתקדמנו, ואנחנו לא שם בכלל?!' אחינעם ידעה שגם בתור מאורסת הם לא ידברו שעה. אין סיכוי בעולם. 'אז אולי אנחנו לא..' זרם של מים קרים פרץ. כנראה פתחו לשניה איזה ברז במטבח. 'לא! אחינעם, השתגעת! אורך השיחה זה מה שקובע רמת ההתאמה של הקשר?' ככה זה. ככה היא אוהבת את זה. המקלחת משחררת מהלב, ואז הסוגיות עוברות עם האדים למעלה, לראש, והיא מתחילה לנתח, להבין את עצמה. 'בשיחה בטלפון אני מאבדת את זה. אני אוהבת לראות הבעות פנים, קשר עין, להבין את התמונה השלימה. השיחה החלקית בטלפון לא טובה לי, היא לא משמחת אותנו!' אבן שישבה לה על הלב התנפצה בשקט. המים שחקו אבנים.
פתאום צפה לאחינעם סיטואציה. זה היה לפני איזה 10 שנים. אחינעם הייתה בת 11 אולי.
היא עוד יכולה לזכור איזה שיר התנגן ברקע בקולי קולות אז, כשהתחילה השיחה המוזרה הזאת. בצרחות. "מה עשית למעני?? מתי?!" דודה שולמית צעקה לאזנה של דודה מיכל. "לא למענך!" צעקה חזרה, "מה עשית לבעלך! ליום הולדת 60!". שיחת חרשים. לא לא, הדודות עוד לא היו בגיל, אבל המוזיקה… חבל שלא הביאה אטמים, חשבה… אחינעם העדיפה להתעסק באוכל, וואלה, תשלום נאה על הטרחה להתייצב באירוע כזה מיותר (כי דוד אלי יפגע אם לא תבואי). בכל זאת, דוד אלי בן 50, ודודה חנה הזמינה. כנראה שמישהו העיר לקלידן שאם הוא לא רוצה לשלם פיצויים לכל הקהל, כדאי שינמיך מעט את המוזיקה. איזו הקלה. אבל כשהשיחה של הדודות המשיכה בלי הפרעה, הרגישה עוד פחות בנח. "אני?" הגיבה דודה שולמית, "אממ.. עשינו שבת רק שלנו בבית. אה, והכנתי קוגל וחמוצים, יצא מוצלח מאוד". אחינעם זוכרת את מבטה המופתע של דודה מיכל, שנותרה ללא מילים "זהו?!" היא שקלה אם ללכת לקלידן לבקש שיגביר שוב את המוזיקה, משום שלום בית… אבל זה לא היה נראה שדודה שולמית התרגשה. "מה רצית? שאעשה אירוע כזה עם המון אורחים ומוזיקה? לא יפה להתעלל בבעל ביום הולדתו." דודה שולמית, שיחקת אותה! "לא חגגתם!" התעקשה דודה מיכל. אחינעם זוכרת איך ישבה משועשעת, או מובכת בשביל דודה מיכל, שלא הבינה. "ככה אנחנו חוגגים," ענתה דודה שולמית ברוגע. "זה מה שטוב לנו. תתפלאי, לבד, עם קוגל ירושלמי, זה מה משמח אותנו". זהו, שם נגמרה הסיטואציה. היא לא זוכרת מה קרה אחרי זה. בטח קראו לה להגיד מזל טוב או משהו.
מאיפה היא דלתה את הזיכרון הזה?! איזה השגחה שהוא עלה לה בדיוק עכשיו.
'כן! כל זוג הוא עולם אחר, לכל זוג יש צרכים אחרים, דרכים שונות לקשר, לפינוק. כל זוג הוא עולם אחר! אין לי מה לקנא. מה שטוב ליעל ואורי, טוב להם, ולא מתאים לנו, וכן להיפך!' הבינה פתאום.
המשימה הושלמה. הנפש התנקתה. אחינעם עטפה את עצמה במגבת הורודה הגדולה. מצחיק, זה המגבת שדודה שולמית הביאה לה לבת מצווה. היא שמעה את הטלפון שלה מצלצל.
היא התארגנה בזריזות, זה בטח יצחק. הוא זכר שרצתה לישון מוקדם היום. בדיוק אז יעל יצאה מחדרה.
אחינעם חזרה ליצחק, "מה נשמע יצחק?" "ב"ה מצויין, איך את?" שאל, שיתוף קטן הדדי מאיך שעבר היום. "אז לילה טוב שיהיה לך! נתראה מחר" סיימו באיחול חם. חיוך.
אחינעם פנתה ליעל. "אני הולכת לישון, הפעלתי לך דוד, אל תשכחי לכבות. לילה טוב!"
"זהו? לא דיברתם!" התפלאה יעל.
"בטח שדיברנו" ניסתה אחינעם לייצב את קולה, "ככה אנחנו מדברים, זה מה שמשמח אותנו."
'אחינעם,' חשבה, 'שיחקת אותה!'