שותפות גורל

שותפות גורל

זה היה דייט נורא. פשוט נורא. חשבה חנה לעצמה בזעזוע פנימי עמוק.

הרבה פעמים מבטיחים לה גדולות ונצורות, ובבירורים זה נשמע מדהים, ובסוף היא מתאכזבת.

אבל עכשיו זה היה השיא. דווקא הפעם, חברה ממש טובה שלה הציעה לה אותו. 

אמרה לה שזה מתאים בול. שהוא בחור מעולה וחבר ממש טוב של בעלה 

(ובעלה נראה אדם רציני, לא אחד כזה שיתחבר לכל אחד).

 ושוב… אכזבה. 

כל הדייט, הבחור פשוט לא הפסיק לדבר. הוא דיבר ודיבר, וכמעט לא עצר.

בהתחלה הוא שאל עליה קצת, והיא סיפרה לו את הדברים הרגילים. 

ואז שאלה אותו על עצמו, כמו שעושים תמיד. 

מהרגע הזה עד סוף הדייט היא הצליחה להשחיל אולי שלושה משפטים. 

מה שכן, הוא באמת בחור חכם ועמוק מאוד, כמו שהבטיחה לה חברה שלה.

היו גם כמה נושאים מעניינים שהוא דיבר עליהם והאיר מזווית אחרת. 

אבל בכל זאת… אין מצב להמשיך ככה. 

היא חייבת גבר שיודע להקשיב. לתת לה את המקום שלה. 

להתעניין בה. 

באוטובוס בדרך היא התקשרה ליהודית, החברה שהציעה לה אותו. 

היא חייבת לשאול אותה מה זה הסיפור הזה. 

בכל זאת, חבר טוב של בעלה וכל זה… 

גם בעלה נאלץ להקשיב לו שעות על גבי שעות?

"תני לי רגע לדבר על זה עם בעלי", אמרה לה יהודית. 

היא התקשרה שוב אחרי כמה דקות.

"בעלי אומר שנראה לו שזה נובע מלחץ. 

אני אומרת לך ממה שאני מכירה, שהוא באמת בחור ממש טוב. 

אין ספק שאת בחורה מרשימה, וכנראה מרוב לחץ הוא עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, ופשוט דיבר. 

בעלי אומר שאת חייבת לתת לו עוד הזדמנות".

עוד הזדמנות? טוב, נו, יש לי ברירה? 

בכל זאת, יהודית חברה טובה. היא מכירה גם אותי וגם אותו. 

כנראה באמת יש פה משהו שלא ראיתי, חשבה חנה.

בדייט השני היא ממש התאמצה לתת לו עוד הזדמנות. 

ניסתה לדבר יותר, ליזום מעצמה ולא רק לחכות שישאל אותה. 

אין ספק שהיה טוב יותר הפעם, אבל עדיין… היא יודעת שהיא צריכה מישהו שממש־ממש יקשיב לה. 

שיתעניין בה באמת. היא לא אחת כזאת ששופכת ומספרת דברים על עצמה באופן טבעי. 

הוא עדיין דיבר יותר מדי והקשיב פחות מדי. ואם יש משהו שחשוב לה, זה שהבחור יהיה רגיש ומקשיב מאוד. 

עם זאת, אולי היא מפספסת פה משהו?

כשחזרה לדירה שלה, היא הרגישה שהיא חייבת לפרוק את הבלבול שלה באוזני נעמה, שותפתה לדירה. 

היא ממש רצתה לשמוע מה היא חושבת על כל זה. והיא התחילה לספר.

________________________________________

נעמה כבר לא צעירה, היא יודעת את זה טוב מאוד. היא גם לא זקנה בכלל, לפחות לפי דעתה. 

אבל בכל זאת, רוב החברות שלה התחילו לצאת לדייטים מזמן. 

הרבה כבר נשואות, וגם מי שלא – כבר צברה פז"מ לא קטן. 

ורק היא עוד אף פעם לא יצאה לדייט. 

היו לה הצעות, ואת כולן היא דחתה. 

למה? היא לא יכולה להסביר בדיוק, אבל יש בתוכה קול פנימי חזק שאומר שפשוט לא מתאים לה להתחתן כרגע. 

כולם חייבים להיות אותו דבר? להתחתן באותו גיל וללדת ילדים בהפרשים קבועים? לה זה לא מתאים. 

היא דווקא רוצה אהבה ומישהו שיחלוק איתה את מה שעובר עליה

אבל היא מפחדת שקשר כזה יוביל אותה לחתונה, ואת זה היא עוד לא רוצה. 

אבל יש הצעה אחת שקצת מנדנדת לה בראש. 

אבא שלה מלמד בישיבה. נעמה מחוברת מאוד לאבא שלה, והיא יודעת שהוא מכיר אותה ממש טוב. 

נעמה יודעת שאין הרבה אנשים שמכירים את העולם הפנימי העשיר שלה. 

אין הרבה אנשים שמודעים למחשבות ולשאלות הנסתרות שלה,

שאותן היא חולקת לפעמים עם אבא שלה ולפעמים שומרת לעצמה.
כבר לפני כמה חודשים אבא שלה אמר לה שיש לו תלמיד שהוא רוצה להכיר לה. 

בחור מיוחד עם עומק ורגישות ובעל לב זהב. 

בלב כבד מאוד היא אמרה לאבא שלה שהיא עדיין לא רוצה לצאת. 

זאת ההצעה היחידה שהיא באמת התבאסה לדחות. 

היא העדיפה גם לא לדעת איך קוראים לו.

_____________________________________________

נעמה הקשיבה לחנה בסבלנות עד שסיימה לדבר.
"רגע, באיזו ישיבה אמרת שהוא לומד? מגניב! שם אבא שלי מלמד… את רוצה שאני אשאל אותו עליו? איך אמרת שקוראים לו?"

"יוסף כהן. אבל עזבי". אמרה לה חנה. 

"כבר אין לי כוח לבירורים. אני חושבת שאני אצא איתו עוד פעם אחת

ואם המצב לא ישתנה בצורה משמעותית אני חותכת. 

הרי בסופו של דבר, אין לאדם אלא מה שעיניו רואות". 

"זהו! אני חותכת", הודיעה חנה בחגיגיות לחלל הדירה, בדיוק יומיים אחר כך. 

"זהו? החלטת לחתוך? מה היה?" שאלה אותה נעמה. 

"היה יותר טוב, אבל ברור לי שזה לא מה שאני מחפשת. תשמעי, אין לי כבר כוח להרצאות האלה… עמוק לי מדי". 

"את רוצה שנחשוב ביחד אם הוא מתאים לאחת החברות שלנו?" שאלה אותה נעמה.

"עזבי. אני אגיד לך את האמת? ממש לא התרשמתי ממנו. לא נראה לי שיש מישהי שתרצה מישהו שחופר יותר מדי".

______________________________________

"אני חושבת שאני רוצה כבר להתחיל לצאת", אמרה נעמה לאבא שלה כמה שבועות מאוחר יותר.

"מה קרה?" הוא שאל.

"פשוט נהיה לי חשק. נראה לי שברגע שיש לי חשק זה אומר שזה כבר הזמן הנכון בשבילי. 

חוץ מזה שגם חנה קצת שכנעה אותי. היא עובדת על זה חזק כבר הרבה זמן. 

וסוף־סוף יש שכר לפעולתה". 

"בסדר. אני אברר עוד היום אם יוסף פנוי".

"איך אמרת שקוראים לו אבא?" שאלה נעמה.

"יוסף".

"יוסף כהן אולי?"

"איך ידעת?" עיניו של אביה נפערו בהפתעה.

"ניחשתי…" אמרה נעמה. "עזוב, אבא, יצא לי החשק. נראה לי שאני בכל זאת צריכה עוד קצת זמן".

**************************************************************

לשתף חברות? לקבל עצות?

שאלה…

מצד אחד, מי כמו חברה שנמצאת במקום שלי יכולה להבין אותי באמת, להיות איתי, להקשיב?

פעם אני שם בשבילה, ופעם היא שם בשבילי… מקשיבה, תומכת, נותנת עצה.

אבל מצד שני, אי אפשר להתעלם מהסכנה שבדבר, וחשוב לשים את הדברים על השולחן. 

שווה לשים לב שלפעמים כשאנחנו מקבלות עצה, עלול להתערבב לו כאן מקום אישי של החברה שלי

ממש בלי כוונה, אבל את העצה היא נותנת מניסיונה, מהבנתה, מזווית מבטה.

והעניין הוא שמה שנכון לי ומה שאני באמת מחפשת לא תמיד זהים אצלי ואצלה… 

לפעמים נקודת מבטה על המציאות (ועל הבחור) שונה מנקודת המבט שלי. 

לא פעם קורה לי שאני משתפת חברה ומקבלת ממנה עצה נפלאה שנכונה למצב שלה ולמה שטוב לה

אבל היא לא בהכרח נכונה למצב שלי ולמה שטוב לי!

ובמודע או בתת־מודע – יש לזה השפעה משמעותית מאוד עליי.

אז מה עושים? אין כאן תשובה חד־משמעית. 

חשוב לשים לב אל הדברים ולהיות מודעים אליהם

גם כאשר אני מקבלת עצה מחברה וגם כאשר אני מספרת על בחור שאני יוצאת איתו. (להיזהר משמות!) 

בסופו של דבר, גם מהספר הזה – קחי את מה שהכי נכון עבורך!