להתחתן?!

על הנייר, הכול היה מושלם.
היו בו כל הדברים שהיא רצתה.
אחרי תקופה ארוכה של יובש בהצעות, התקשרה אליה חברה מהשירות ושאלה אם היא פנויה.
אמרה שיש לה מישהו מדהים בשבילה.
היא רצתה לצעוק, "כן! אני פנויה!" אבל במקום זה היא אמרה שהיא תשמח לשמוע עוד פרטים.

והם באמת נפגשו.
והוא באמת היה מיוחד.
היא כבר נפגשה עם כל כך הרבה בחורים שהיו פשוט לא רלוונטיים בשבילה בכלל.
עם רובם היא חתכה אחרי פגישה אחת, מקסימום שתיים.
אף אחד לא היה מה שהיא מחפשת.
ועם שלֹמה?
איתו זה היה שונה.

כבר שלושה חודשים היא יוצאת איתו.
הפגישות נעימות, נינוחות.
יש ביניהם דיבור טוב.
מעניין לה איתו.
עם הזמן היא גילתה שגם הוא לא מושלם, וכמה דברים הפריעו לה.
אבל זה לא גרם לה לרצות להפסיק את הקשר.

נוצר ביניהם משהו מיוחד.

ואז הוא הרס הכול.

זה קרה באחת הפגישות היותר טובות שהיו להם.
הם היו ברובע היהודי, היה שקט מסביב ונעים.

היו כמה רגעים של שתיקה, ופתאום הוא אמר לה: "אמממ… אנחנו מתחתנים?"

מתחתנים?
מה זה קשור בכלל?

האמת היא שכבר הייתה לה תחושה שזה מתקרב.
היא קלטה כמה רמזים קטנים מצידו, שאלות שהיא לא כל כך אהבה, וגם הזמנה עמומה לבוא להורים שלו מתישהו…
אבל היא התעלמה מהכול באלגנטיות.

ניסתה להדחיק את המחשבה שאולי באמת הגיע הזמן לעבור הלאה.
היא הסתכלה עליו בעיניים ענקיות, הרגישה שכל הגוף שלה נהיה מתוח.
כאילו משהו התיישב לה פתאום בבטן וחסם לה את הגרון.

היא לא זוכרת מה בדיוק היא אמרה לו.
אולי גמגמה שהיא צריכה לחשוב על זה ושזה בא לה קצת בהפתעה…
היא לא הצליחה להביט בעיניו המופתעות וברחה משם.

בבית היא ניסתה לחשוב עם עצמה מה קרה לה.
למה בעצם שלא נתחתן?
שאל קול בתוכה.

להתחתן?
רק המחשבה על המילה הזאת עשתה לה גוש קשה בבטן.
זה לא היה כמו הפרפרים הקטנים שהרגישה לפני כל פגישה.
זה היה דומה יותר למשקולת שיושבת לה עמוק בפנים.

מי אמר שזה מה שאני מחפשת?
שזה האדם שאיתו אני רוצה לחיות עד מאה ועשרים?

אבל היא הרגישה שלא זאת הנקודה.
היא חשה שבתוך־תוכה קיים משהו אחר.
משהו שלא קשור אליו.

הלב שלה לא היה שם.
היה לה טוב ונעים איתו, אבל הלב שלה פשוט לא נפתח.
היא הרגישה שהלב שלה בכלל חסום.
היא לא רצתה להתחתן.

למה הוא כבר מדבר על חתונה?

למה הוא צריך להרוס הכול?!

אחרי כמה ימים של מחשבות מייסרות ואינספור דיונים פנימיים.
שנגמרו כל פעם באותו סימן שאלה גדול ומהדהד.
היא הגיעה להחלטה.
היא התקשרה אליו ואמרה לו שהיא ממש לא במקום הזה.
שהפער ביניהם גדול מדי.

הרבה מאיתנו מרגישות שמשהו תקוע בתהליך שאנחנו עוברות במהלך הדייטים.
זה יכול לקרות לפני ההחלטה להתחתן.
לפעמים זה קורה עוד לפני ההחלטה להתחיל להיפגש.
לפעמים תוך כדי קשר…

הרבה מאיתנו חוות קשרים שמתחילים טוב ומסתיימים…
קצת פחות טוב.

"את לא באמת רוצה להתחתן".

"למה את כזאת בררנית?"

"מה רע בבחור ההוא, וההוא, וההוא…?"

אנחנו שומעות את המשפטים האלה מכל כך הרבה אנשים מסביב.
ולאט־לאט אנחנו מתחילות להאמין להם.
אף על פי שבתוך־תוכנו אנחנו יודעות שזה לא נכון.
אנחנו לא בררניות.
והדבר שאנחנו הכי רוצות בעולם הוא להתחתן!

אז למה אנחנו לא מצליחות?

יכולות להיות סיבות שונות ומגוונות להתנהלות כזו.
נציע כאן תשובה אחת אפשרית שנכונה במקרים רבים.

לפעמים, במקביל לרצון האמיתי להתחתן ולבנות בית מאושר.
יש איזו נקודה פנימית שחוסמת.
אמירה פנימית שמונעת התקדמות.

האמירה הזו נמצאת בתת־מודע.
אבל משפיעה מאוד על נקודת המבט.
זוהי אמירה שלוחשת לי, למשל, שנישואים כוללים בתוכם מחויבות קשה ביותר – להיפתח, לשתף, להגיד מה אני רוצה.

או שלא בטוח שיש לי סיכוי למצוא מישהו טוב באמת.
שווה באמת.
שיצליח תמיד להיות לצידי ואיתי, בשבילי.

יכול להיות שאמירה כזו משכנעת אותי שנישואים דורשים ביטול עצמי.
עבור מישהו אחר.
או ויתור על חלומותיי המקצועיים.

ייתכן שחיי הזוגיות שהכרנו בבית, אצל ההורים שלנו.
נתנו לנו תמונה פחות זוהרת של זוגיות.
חוויה כזו יכולה לגרום לרצון חזק לבנות משהו אחר.
יחד עם רתיעה עמוקה וחששות מרובים.

אמירה פנימית כזו לא תאפשר לי להגיע לכדי נישואים.
היא גורמת לי לדחות הצעות שיכולות להתאים לי.
למצוא חסרונות בבחורים.
להיכנס ללחץ מכל פרט מידע.
וכשמגיעים לרגע ההחלטה –
לקחת צעד אחורה ולהרגיש שאנחנו בכלל לא מתאימים.

מספיק אחד מהתרחישים הללו כדי לקלקל קשר טוב.

כל אלו הן כמובן רק דוגמאות.
יכולות להיות עוד אמירות שונות ומשונות.

חשוב להבין שבכל אמירה פנימית כזו יש שורש טוב.
שנועד להגן עליי.
לשמור עליי.

הבעיה היא שכשהיא שומרת טוב מדי.
היא לא מאפשרת לי ללכת עד הסוף.
להתחבר באמת.
להיות שמחה בביחד.
ולהתחתן.

אם אני מצליחה לשים את האצבע על הנקודה.
זה כבר חצי פתרון.

התשובה לא נמצאת אצל אף אחד אחר.
אלא בתוכי פנימה.

העבודה היא ללמוד לתת מקום לאותה אמירה.
להקשיב לה.
לכבד אותה.
אבל לא לתת לה לנהל אותי.

כשהחסימה משתחררת.
פתאום הדברים זורמים יותר.

וכשמגיע מישהו מתאים.
זה פשוט קורה.

חשוב לציין – טבעי ונורמלי לפחד מחיי נישואים.
זהו שינוי מהותי כל כך בחיים.

את, ורק את, יכולה לזהות אם את זקוקה לעזרה נוספת.
ואולי הכוונה מקצועית תעזור לך
למצוא בתוכך את הביטחון
ואת האומץ לעשות מה שנכון לך.