הסיפור של נעמה (שם בדוי) – מבוסס על סיפור אמיתי
כבר בתור חניכה רציתי להיות קומונרית. זאת שעורכת את המפקדים, שאחראית על האוטובוסים במסעות, שנשארת עם המדריכים עד שעות מאוחרות. זאת שתמיד מחייכת לכולם, שיודעת לדבר בגובה העיניים עם חניך בנבטים ועם בוגרת משבט שלם.
בכיתה י"ב היה לי ממש ברור מה אני הולכת לעשות בשירות הלאומי. ובאמת ב"ה התקבלתי לקומונה בסניף מדהים – לא קטן מידי ולא גדול מידי, לא קרוב מידי ולא רחוק מידי, משפחתי אבל לא חונק, עם צוות מלא אנרגיות, משפחות ששמחות לארח ובוגרים תומכים שמעבירים בכיף שיחות ערב שבת. בקיצור, מושלם.
ובאמת היתה שנה מושלמת.
וכמו בחלומות שלי מימי האולפנה הופיע בה גם בחור, שכבר כשאמר "אהלן, נעמה" בפעם הראשונה שנפגשנו בסניף, ידעתי. פשוט ידעתי.
בערב שבת אחרי השיחה, כשכולם התפזרו לבתים, אביתר הציע ללוות אותי לדירה. בדרך הוא סיפר על היחידה ועל החבר'ה ואיך היה, והביט בי בעיניים האלה שלו. ואני הרגשתי שכשהוא מביט בי כך, ועומד כך לצידי, אין אושר גדול מזה.
כשחזר שוב לשבת, אחרי שבועיים, הוא קפץ לסניף כבר ביום שישי, "לראות שאת מסתדרת" קרץ, והפרפרים בבטן מילאו את כולי. בשבוע שאחר כך הוא יצא לרגילה. כל ערב ישבנו יחד, ואביתר סיפר, ודיבר והיה. ואני התאהבתי. כתבתי לו מכתבים, הכנתי צ'ופרים מושקעים רק בשבילו (קומונרית או לא?), אפיתי לו את העוגיות המיוחדות שהחבר'ה היו מתחננים שאביא לישיבת מדריכים כשסגר שבת…
בשלב מסוים (אולי זה היה כשקפץ באמצע המסע הסניפי עם בקבוק מיץ קר ומפנק? "סתם כי עברתי בסביבה וחשבתי עליך"), אפילו החניכות בנבטים ידעו שאנחנו חברים. כולם מסביב ידעו שכשאסיים את הקומונה, אביתר יציע לי נישואין, וכ-ו-ל-ם יהיו מוזמנים. גם אני כבר דמיינתי את ההזמנה שנתלה יחד בלוח המודעות של הסניף, עם פרחים סגולים, אותיות זהב וציטוט של ש"י עגנון.
סוף הקיץ. שבוע אחרון לקומונה.
בנות השירות האחרות עזבו כבר לפני שבוע. הצ'ופרים למשפחות המארחות ולחניכים כבר מוכנים, מכתבי הסיכום והפרידה למדריכים כבר נכתבו, והונחו אחר כבוד בתוך ספרי מסילת ישרים. החפצים שלי, שהיו מפוזרים ברחבי הדירה, הסניף ולפעמים גם בכל מיני מקומות אחרים, כבר נארזו ברובם, מחכים לאבא שלי שיעזור לי לעבור בחזרה לבית הורי.
אני מתארגנת לישיבת המדריכים האחרונה. אפיתי לכבודה את העוגיות המיוחדות, וצירפתי את המתכון. תכננתי סבב ודיבור פתוח, לב פתוח, שומע וכנה. להודות על הטוב, על מה שלמדתי, על מה שקיבלתי השנה. לומר שגדלתי, וזה הרבה בזכותם.
הפלאפון רוטט. הודעה. מאביתר. "אני צריך לראות אותך. דחוף" "ממש דחוף?" אני שואלת "יש לי עוד חצי שעה ישיבת מדריכים אחרונה" "ממש" אביתר עונה. "טוב, אז אני יורדת". אמרתי.
כשירדתי, אביתר כבר חיכה למטה. "נעמה, תקשיבי". הוא אמר "אני מצטער וזה. זה לא מתאים. שיהיה לך הרבה הצלחה בהמשך"
והלך. והלך. והלך. בלי להביט לאחור.
ומשהו בי נשבר. התנפץ.
רציתי לרוץ אחריו, ולצעוק ולומר לו שיחזור. שהיה לנו טוב ביחד, ולמה להרוס? ושיהיה עוד יותר טוב.
אבל הוא הלך. ולא רצתי. ולא צעקתי. ולא אמרתי.
רק עמדתי שם. ובכיתי. בכיתי עלי, בכיתי עלינו, ובכיתי, ובכיתי, בדמעות דוממות.
והייתי ממשיכה לבכות, אלמלא הטלפון שלי צלצל, "נעמה, הכל טוב? את מאחרת לישיבת מדריכים האחרונה, וזה ממש לא מתאים לך. הכל בסדר אצלך? את צריכה עזרה עם משהו?" שאלה אורית המדריכה המתוקה של שבט מעלות.
"הכל בסדר" עניתי לא לגמרי בכנות. "סליחה, אני כבר מגיעה".
עליתי למעלה. שטפתי פנים. וירדתי עם הארגז שהכנתי למדריכים.
וכך תמה לה תקופה בחיי.
שנתיים מאוחר יותר.
עוד דייט שנגמר במפח נפש. למה זה לא עובד לי? נפגשתי עם הרבה בחורים, ועדיין לא מצאתי את האחד.
בין דייט לא מוצלח אחד למשנהו הייתי נזכרת באביתר. מחכה שיגיע מישהו כמוהו. מישהו שיגיד לי "אהלן, נעמה" ויביא אושר לחיי בעצם נוכחותו. אבל אביתר התחתן לפני חצי שנה עם מישהי אחרת, ועלי נגזר לגלגל עיניים בחשאי בעוד דייט משמים.
אביטל, בת הדודה האהובה עלי, מתחתנת היום. אני מלווה אותה, כמובן. רושמת את עצמי ברשימת השמות לתפילה, לזיווג הגון בקרוב.
אחרי שבוע אביטל מתקשרת אלי בהתרגשות: "נעמונת, יש לי מישהו בול בשבילך." וכשאביטל אומרת, אביטל יודעת.
כשהיא מספרת לי את הפרטים, אני מתמלאת תקווה שהפעם. הפעם הזו. זה יצליח. זה חייב להצליח. יש בו את כל מה שאני רוצה. בדיוק את מה שאני רוצה. את כל רשימת המכולת. כולל את הפרטים הלא-כל-כך חשובים שאני מוכנה להתפשר עליהם. ה-כ-ל. הפעם זה חייב לעבוד.
נפגשנו על מילקשייק בבית הקפה החביב עלי. השיחה זרמה. היה נעים. הוא הציע לשלם בסוף. היה טוב. קבענו להיפגש שוב.
ערב נעים בטיילת. פק"ל קפה. אנחנו מדברים. משהו מעיק עלי, ואני לא יודעת מה. השיחה קולחת בנחת. לאלעד יש נקודת מבט מסקרנת על דברים רגילים לחלוטין כמו עמודי תאורה ומטריות. הוא מתעניין בי ומקשיב לסיפורים על הקומונה, על הלימודים ועל אחותי הקטנה והמתוקה.
חזרתי הביתה, והרגשתי שזה לא מתאים. משהו לא מסתדר. אבל אין לי מושג מה. להמשיך? לא להמשיך? סה"כ היה סבבה. אין לי סיבה לא להמשיך… אבל אני לא מרוצה.
אנחנו ממשיכים להיפגש. פגישה. ועוד פגישה.
וכל פעם אני חוזרת הביתה בהרגשה ש*"היה נחמד, אבל זה לא זה"*. ואין לי מושג מה מפריע לי. למה הבחור שהוא "רשימת המכולת שלי" לא מספיק לי?
ביום חמישי לאביטל יש יום הולדת. נכון, היא התחתנה, אבל מסורת של עשר שנים לא מבטלים בגלל זוטות שכאלה. וכל שנה ביום ההולדת של אביטל, אני נוסעת איתה לכותל.
אז נסענו. והיה כיף. היה כיף להיות בעיר העתיקה, היה כיף לשמוע את השטויות של אביטל, היה כיף אפילו לאכול את העוגת כוסמין-שמן זית-וסילאן שמשום מה אביטל בחרה ליום ההולדת שלה. גם לבנות דודה מושלמות יש חסרונות.
ואז הגענו לכותל. והתפללתי על עם ישראל, ועל החיילים, ועל השבויים, ועל דודה שפרה שצריכה לעבור ניתוח, וגם עלי. התפללתי לה' שיתן לי בהירות, שיעזור לי להבין מה לא בסדר, או שיתן לי להרגיש שזה כן בסדר. וגם קצת על אלעד. שיהיה לו טוב. מה שלא יהיה.
בדרך הביתה, בדיוק כשראיתי את השלט הכחול של שדרות בגין, בפניה, והווייז הזהיר אותי לא לשכוח להדליק אורות, ה' שלח לי מחשבה. וידעתי, שאני צריכה הכוונה. איזשהו ליווי. לשים ווייז גם לדרך הזו.
וכך הגעתי לעומק הקשר.
החלטתי שאם אני כבר הולכת, אז על הכי טוב. לא תהיינה פשרות.
והמאמנת שלי הקשיבה. ונתנה מקום. נתנה מקום לתחושה שיש קיר וערפל. ואני חייבת להיכנס לתוך הערפל. נתנה מקום גם לפחד. ונתנה גם כלים, כדי שהפחד לא ינהל אותי. כדי שהבחירה תהיה שלי.
נתנה לי כלים:
- להבחין בין הרצון הפנימי לכותרת החיצונית של הדברים
- לשחרר את הזיכרון של הבחור הקודם, שעדיין נכח אצלי
- להבין שזה לא היה מתאים. כי לא הבאתי את עצמי. כי הוא לא באמת הכיר אותי
- לראות איך מרוב התאהבות לא ראיתי את כל זה
והיא נתנה לי גם כלים להחליט, ולהיות שלמה עם ההחלטה.
מאחר ואתן קוראות את הסיפור הזה, אתן בוודאי מנחשות מה החלטתי.
אני מעריכה את אלעד. נעים לי בחברתו. טוב לנו ביחד. ויש לו חסרונות. חסרונות שאני מכירה, חסרונות שמעצבנים אותי, ובחרתי בהם יחד עם הבחירה שלי באלעד.
לא היו לי פרפרים בבטן שיוליכו אותי בבלי דעת. לא הייתי באורות שסימאו את עיני. (וגם לא הקצתי מהם בתחושה שמישהו אחר בחר בשבילי ומה אני עושה פה בכלל).
קניתי את האהבה שלי לאלעד, כי אני בחרתי בו. ואני אוהבת אותו ובוחרת בו כל יום מחדש.
השארת תגובה
