![](https://omekhakesher.co.il/wp-content/uploads/2022/12/pic8-150x150.jpg)
מרשה לי לעשות לך דמיון מודרך?
את מרשה לי לעשות לך דמיון מודרך? את מגיעה לחתונה נרגשת כמעט כמו אמא של הכלה. העיניים שלך פוגשות את העיניים של הכלה, אולי את
https://omekhakesher.co.il
ת'אמת, כמעט חתכתי.
ורק בגלל שמשהו לא הסתדר נתתי לזה סיכוי. פוו איזה מזל.
*
וואי, שיגע אותי.
כאילו, תכבד!
השקעתי- בהתארגנות, בנסיעות, לפחות תכבד את הזמן!
אולי משעמם לו? לא ברור. כי דווקא ממש זורם לנו.
*
קמצן אני לא, אבל חשוב לי מידות טובות. סבבה שכשהייתי קונה לנו שתיה היא לא הציעה להשתתף, תפקידי להביא כיבוד!
אבל כשהלכנו לבית קפה, ביום מוזר הזה שפתאום ירד גשם, לפחות תציעי להשתתף?… בבירורים לא הפסיקו לספר כמה שהיא טובת לב ורגישה, וראיתי את זה. היא שמה לב כשהייתי לחוץ מהמבחן, והיא מביאה קופסת עוגיות נוספת בשביל ההומלסים ליד התחנה מרכזית.
אבל זה שהיא אפילו לא מציעה לשלם, וואלה, איך לומר, צבט לי.
*
אני זוכרת את הדייט הראשון.
לי הרגיש טוב. היה נעים והשיחה זרמה. מראש חישבתי שאצא באוטובוס של 22:00 הביתה.
שניה אחת של שקט, "שנזוז?". מה?? שעה וחצי? ואם כבר, באסה. הייתה אומר לי שתי דקות קודם, הייתי מספיקה את האוטובוס של 20:00… סתם. היה כיף. לא ברור הקטע הזה שסיים כל כך מהר.
הייתי בטוחה שלמחרת הוא יחתוך.
אבל גם הדייט שאחריו, וההוא הבא היו ככה די קצרים (אני רגילה לאיזה 4 שעות!!).
"את לא מעניינת אותו", אמרה לי הדס.
זה לא נכון. נראה לי.
*
בחוף יש משהו פותח, נקי וטהור. יש על זה אפילו שיר של ישי ריבו…
והוא כנראה מה שאיפשר רגע קטן של חסד. של כנות.
כנראה משהו בי כבר סמך עליה יותר.
"נהורה, מותר לי לשאול?"
"הכל" היא אמרה, "נעשה תורות?" קרצה.
שיתפתי אותה בתחושות שלי. בפער בין האכפתיות שלה לבין זה שהיא לא מציעה לקחת חלק בהוצאות. העיניים שלה נפערו בתדהמה.
"וואי, יאיר, אני כל כך מצטערת!"
"לא לא לא!" זה הדבר האחרון שרציתי, לצער אותה. רק רציתי להבין!
"תבין," היא הסבירה, "תמיד הייתי מציעה להשתתף, על כל דבר! עד הבחור לפניך. הצעתי לשלם על אייס קפה מקופיקס, והוא אמר לי מבויש, תני לי להיות הגבר." היא נשמה עמוק. "כמה התביישתי! אתה מבין, רציתי לעשות טוב ומסתבר שכשאני מציעה לשלם אני גורמת לבחורים להרגיש חלשים או לא גברים! זה ציער אותי." וואו. ת'אמת, הופתעתי.
"אז רגע, אתה אומר שכן הייתה רוצה שאציע? אתה לא יודע כמה התאפקתי שלא…" היא הרימה עיניים נבוכות.
*
"אז עכשיו תורך" הוא אמר. אחרי הכנות שלו לשאול, הרגשתי עוד יותר בנח.
"יש, חיכיתי לשאול אותך עוד מדייט ראשון… עד כדי כך משעמם לך איתי שאתה חותך אחרי שעה וחצי?" השאלה שהייתה לי כל כך נוקבת איבדה קצת מהמתח, ולכן יכולתי לשאול אותו ככה, בנימה משועשעת.
יאיר התבלבל. "לא הבנתי, זה לא יעמיס עליך יותר מזה?"
עכשיו היה תורי להתבלבל. "יעמיס?! למה שיעמיס?!"
"כי, לא יודע. האמת שלא חשבתי על זה יותר מדי. אני לא מאלו שיושבים שעות לדבר, לא בבית ולא עם חברים. מדברים תוך כדי שעושים משהו. שעה וחצי מבחינתי זה זמן מכובד. באמת זורם לנו, וכשאני מרגיש שכבר מיצינו להיום, אני מעדיף לפרוש בשיא ולשמור לפעם הבאה."
אז הוא מסיים כי טוב לו! ידעתי.
ואם נעשה משהו תוך כדי, זה בכלל יהיה לו טוב!
*
"ש… נזוז? אוף, יש לי אוטובוס אחרון ב22:00".
"את תשלמי על האוטובוס הזה, בסדר?"
הצחוק המשוחרר שלנו השתלב נהדר עם הגלים.
יש למלא פרטים. הנתונים נשמרים במערכת ולא יופיעו באתר.
את מרשה לי לעשות לך דמיון מודרך? את מגיעה לחתונה נרגשת כמעט כמו אמא של הכלה. העיניים שלך פוגשות את העיניים של הכלה, אולי את
לנהל את הקשרים שלי נכון רק שבועיים וחצי עברו מאז שהתחילו לצאת, אבל איריס כבר מרגישה מותשת מרוב מחשבות. כמה עליות וירידות היא ידעה בקשר
חבורה גבינה 3% נכנסה לעגלת הסופר שלי התפנה לה מקום, במקום פריכיות האורז שחזרו למדף. ממרח השקדים ישב בעמדת המתנה, עוד לא עבר את וועדת
"את מבינה? זו הפעם הראשונה שאני עושה את זה.." היא אומרת לי והעיניים שלה כלפי מטה, בוהות בכפית שבוחשת בתנועות עגולות בכוס התה, יוצרת בו
למתבונן מרחוק נדמה היה כאילו הם במעין מרדף- הוא הולך ראשון, בצעדים מהירים ובטוחים, והיא אחריו, איטית יותר ומהוססת, משתדלת לעמוד בקצב. השיחה אמנם קלחה
רציתי לחתוך כבר אחרי הטלפון הראשון. בעצם, כבר אחרי 10 שניות. הוא היה מהצינים הכבדים, המגעילים, אלה שאפילו בחלומות שלי אני לא מדברת אתם, אבל