"את נראית מרוגשת"
יכולה להגדיר מה את מרגישה כלפיהם?"
יכולה להגדיר מה את מרגישה כלפיהם?"
אוריה ישבה מכווצת על הכורסא אפורה בחדרה של יסכה.
השאלה הייתה מיותרת.
כפות ידיה המאוגרפות,
גבותיה המכווצות,
שפתיה הקמוצות והדמעות שזלגו ללא קול,
הסגירו את המתרחש בליבה.
השאלה הייתה מיותרת.
כפות ידיה המאוגרפות,
גבותיה המכווצות,
שפתיה הקמוצות והדמעות שזלגו ללא קול,
הסגירו את המתרחש בליבה.
"כעס.
הרבה כעס".
הרבה כעס".
יסכה שתקה.
ממתינה לאוריה שתבהיר – בעיקר לעצמה – את רגשותיה.
אוריה לא הגיבה.
עיניה נטו שמאלה,
נעוצות בתחתית העציץ הקטן שבפינת החדר.
היה לה הרבה מה להגיד,
לספר,
לקבול.
לספר,
לקבול.
הרי 26 שנה היא גרה שם,
אצל ההורים.
אצל ההורים.
ואלפי רגעים שרצתה מעט יותר אמפטיה,
ולא קיבלה.
ולא קיבלה.
ככה זה אצלם.
"לב חזק זה בריא".
נראה שלאחים שלה,
ולאחותה הגדולה,
החינוך הזה באמת היה בריא.
ולאחותה הגדולה,
החינוך הזה באמת היה בריא.
הם חברים,
מלוכדים,
אוהבים.
מלוכדים,
אוהבים.
הם מצליחים מעל ומעבר בחייהם.
שמחים,
עושים הרבה טוב,
בטוחים בעצמם ובכשרונותיהם.
עושים הרבה טוב,
בטוחים בעצמם ובכשרונותיהם.
לפחות כלפי חוץ.
ורק היא תקועה.
לא נשואה,
חסרת ביטחון,
מלאה רגשות אשמה וכעס.
חסרת ביטחון,
מלאה רגשות אשמה וכעס.
כלפיהם.
כלפיה.
לה החינוך הזה לא התאים.
היא הייתה צריכה יותר רוך.
הלב שלה רגיש,
ולב חזק שובר אותו.
ולב חזק שובר אותו.
אוריה המשיכה להרהר.
משעברו מספר דקות שקטות,
יסכה שאלה בעדינות,
יסכה שאלה בעדינות,
"אוריה,
תרצי לספר מה עובר לך במחשבה?"
תרצי לספר מה עובר לך במחשבה?"
אוריה נאנחה.
"אממ.
סתם,
לא יודעת."
סתם,
לא יודעת."
איך היא יכלה לספר על מה שקרה ממש אתמול,
כשחזרה הביתה בוכה.
כשחזרה הביתה בוכה.
הפקחית הורידה אותה מהאוטובוס באמצע הדרך,
לעיני כולם.
לעיני כולם.
נכון,
היא שכחה לתקף.
היא שכחה לתקף.
היא עזרה לאישה צעירה,
שעלתה עם 3 ילדים קטנים לאוטובוס.
שעלתה עם 3 ילדים קטנים לאוטובוס.
אוריה הושיבה אותם ודאגה להם.
וכשהתיישבו,
הלכה גם היא,
משובשבת רוטינת תיקוף,
להתיישב.
הלכה גם היא,
משובשבת רוטינת תיקוף,
להתיישב.
היא נסתה להסביר לפקחית מה קרה,
אבל היא לא ויתרה ונתנה לאוריה קנס.
אבל היא לא ויתרה ונתנה לאוריה קנס.
הדבר האחרון שהייתה צריכה אחרי היום הקשה בעבודה.
כשנכנסה הביתה,
אמא הרימה את ראשה מקרש הגיהוץ.
אמא הרימה את ראשה מקרש הגיהוץ.
"מה קרה,
אוריה?"
אוריה?"
אוריה ספרה בבכי.
"אין דבר כזה.
לא היית צריכה לקחת את הדו"ח.
יאללה,
די לבכות.
לכי תכתבי ערעור".
לא היית צריכה לקחת את הדו"ח.
יאללה,
די לבכות.
לכי תכתבי ערעור".
אמא חזרה לגיהוץ.
מה כבר היא בקשה?!
תגובה אמפטית,
חיבוק.
חיבוק.
אפילו רק "אוי" קטן.
זה היה מספיק לה בשביל לנגב את הדמעות ולערער.
אבל התגובה של אמא שוב הציפה בה כעס מוכר.
כזה שהיה עולה בה כשחזרה הביתה עם ציון 89,
ואמא הייתה אומרת,
ואמא הייתה אומרת,
"יכולת ללמוד טוב יותר".
או כששברה בטעות כלי
ואבא אמר לה שתאסוף את כל החתיכות ושלא ישאר אף שבר על הרצפה.
או כזה שעלה בה כשהייתה סגורה בחדר,
עלובה מנזיפה או עלבון מכל סיבה שהיא,
והייתה שומעת בחוץ את כולם ממשיכים כרגיל את סעודת השבת או אומרים-
עלובה מנזיפה או עלבון מכל סיבה שהיא,
והייתה שומעת בחוץ את כולם ממשיכים כרגיל את סעודת השבת או אומרים-
"היא תהיה חזקה ותבוא".
לא,
אני לא חזקה.
אני לא חזקה.
יש לי נפש עדינה.
אני צריכה את הרגישות.
"מה כבר רציתי?!
חיבוק,
מילה מנחמת?!"
חיבוק,
מילה מנחמת?!"
שמעה את עצמה לפתע אומרת בקול.
"ואת מרגישה שלא קיבלת?"
אוריה התחרטה.
לא.
הדבר האחרון שהיא רצתה זה להוציא את המשפחה שלה רע.
את אבא ואמא כאנשים נוראיים.
היא אוהבת את המשפחה.
בסיכום כולל,
הם אנשים טובים.
הם אנשים טובים.
אנשי חסד,
אנשי אמת.
אנשי אמת.
נותנים את הנשמה לילדים-
זמן וכסף ללא גבול,
בשבילם.
זמן וכסף ללא גבול,
בשבילם.
היה לה ברור שגם אם הערעור לא יתקבל אבא ישלם.
פשוט הנתינה שלהם שונה ממה שהיא כל כך יחלה לו.
נראה שבזמני קושי רגשי,
אין לה מענה בתוך המשפחה.
אין לה מענה בתוך המשפחה.
כאילו שאסור שיהיה קשה.
צריך להיות חזק.
והיא כועסת על ההורים שלה בנקודה הזאת.
היא מרגישה שהחיים שלה תקועים בגלל חוסר ההכלה שהיא מצפה לה,
מרגישה שאילו היו נותנים לה יותר חיזוקים חיוביים הייתה מצליחה.
מרגישה שאילו היו נותנים לה יותר חיזוקים חיוביים הייתה מצליחה.
הייתה יותר בטוחה.
והיא גם מרגישה שעצם הכעס אליהם תוקע אותה.
לכן היא באה ליסכה.
לשחרר.
אבל עכשיו,
מול יסכה,
היא פתאום לא בטוחה שמותר לה.
מול יסכה,
היא פתאום לא בטוחה שמותר לה.
היא יכולה לשמוע בתוכה קול שאומר,
"מה את חושפת את מה שקורה בבית?
תתמודדי".
תתמודדי".
ומיד הלב שלה מגיב,
"אם זו הדרך שלי להתמודד?"
אוריה הרימה את עיניה ליסכה.
עיניהן נפגשו.
ויסכה יכלה להרגיש את השאלה בעיניה של אוריה.
"מותר לי לספר לך?
מותר לי ללכלך על המשפחה שלי?"
מותר לי ללכלך על המשפחה שלי?"
.jpg)
נפגשים עם השאלה הזו לא מעט בקליניקה…
מצד אחד –
לפעמים כואב לנו משהו.
לפעמים כואב לנו משהו.
ומציק.
וסוגר.
וחוסם את הדרך לנישואין שמחים מתוך בהירות.
לפעמים זה מתח משמעותי בין ההורים,
לפעמים התמודדות מעיקה ולא פשוטה עם אחד האחים,
ולפעמים זה ביקורת על איך הדברים מתנהלים בבית.
לפעמים התמודדות מעיקה ולא פשוטה עם אחד האחים,
ולפעמים זה ביקורת על איך הדברים מתנהלים בבית.
זה סוגר אותי.
זה מעלה שאלות על היכולת הזוגית וההורית שלי.
זה פוגע בבטחון שלי שיכולות התקשורת שלי בריאות ותקינות,
כאשר עם ההורים לא כזה עובד לי.
כאשר עם ההורים לא כזה עובד לי.
מצד שני –
ללכלך על המשפחה?
ללכלך על המשפחה?
להוציא אותם רע?
זה פוגע בי עצמי!
ואולי זה בכלל לשון הרע?
לגבי החשש הזה,
חשוב להכיר,
קודם כל את ההלכה במקרה הזה,
שהיא חד משמעית:
חשוב להכיר,
קודם כל את ההלכה במקרה הזה,
שהיא חד משמעית:
לצורך טיפול –
מותר ורצוי לשתף בקשיים פרטיים.
מותר ורצוי לשתף בקשיים פרטיים.
גם כאלה שהם מתחת לשולחן.
זה חשוב.
ונצרך ולתועלת.
מצד שני,
המאמנת,
חובתה ההלכתית היא לא לקבל את הדברים כאמת ברורה אלא להבין שזו החוויה של המתאמנת שלה,
וזה מה שהיא הרגישה,
בכנות גמורה,
אבל להשאיר גם אויר למחשבה שיכול להיות שאנחנו לא יודעים הכל,
על שום דבר,
ואנחנו לא מקבלים כאמת ברורה את הדברים.
המאמנת,
חובתה ההלכתית היא לא לקבל את הדברים כאמת ברורה אלא להבין שזו החוויה של המתאמנת שלה,
וזה מה שהיא הרגישה,
בכנות גמורה,
אבל להשאיר גם אויר למחשבה שיכול להיות שאנחנו לא יודעים הכל,
על שום דבר,
ואנחנו לא מקבלים כאמת ברורה את הדברים.
חשובה גם הכוונה שלך.
את בודאי רוצה לטפל בדברים,
לא סתם ללכלך…
לא סתם ללכלך…
גם אם צריך לפעמים לפרוק כדי לטפל,
זה חלק מהתהליך.
זה חלק מהתהליך.
וגם ההורים שלך –
ירוויחו מזה בסוף.
ירוויחו מזה בסוף.
שהקשר איתם יהיה בריא יותר,
טוב יותר,
והם יוכלו לרוות ממך נחת.
טוב יותר,
והם יוכלו לרוות ממך נחת.
כמובן שאנחנו לא באים לשפוט את ההורים,
או לחנך אותם,
אלא לטפל בחוויה שלי.
או לחנך אותם,
אלא לטפל בחוויה שלי.
בצורך שלי.
איך אני יכולה לקבל אותו,
להשלים אותו,
לרפא אותו.
להשלים אותו,
לרפא אותו.
איך להבריא את מערכת היחסים.
בקליניקה מתמקדים בחוויה של המתאמנת,
במה שזה עשה לה.
במה שזה עשה לה.
תכל'ס –
את מי מעניינים ההורים שלה?
את מי מעניינים ההורים שלה?
חשוב לדעת,
שבדרך כלל מאמנות שומעות המון סיפורים,
ולא נבהלות…
שבדרך כלל מאמנות שומעות המון סיפורים,
ולא נבהלות…
החיים הם מורכבים.
ומי כמו מאמנות יודעות את זה.
הדברים מתחת לפני השטח –
גם במשפחות הטובות ביותר –
מורכבים.
גם במשפחות הטובות ביותר –
מורכבים.
מעבודה.
מהתמודדות.
אין מושלמות ורודה וצלופנית.
והכל בסדר.
את יקרה,
שווה ומוערכת –
שווה ומוערכת –
גם אם כמו לכולנו –
גם במשפחה שלך יש התמודדות.
עכשיו במכון עומק הקשר:
1.זכינו ללוות כבר מעל 2000 בנות לחופה. אולי גם לך האימון הרגשי שלנו – אחת על אחת, באופן אישי, יכול להיות טוב? כאן את לוחצת לכל הפרטים.
2. התארסת? מוזמנת ללחוץ פה ולקבל את הערכה למאורסת מזל טוב!
3. אתה בחור שמבקש זוגיות? יש לנו מיילים לבחורים! מוזמן ללחוץ פה כדי לקבל תכנים שיתאימו לך יותר
4. אהבת את הסיפור? יש עוד עשרות כאלו שמחכים שתקראי אותם! בספר הדרך אל הבית – אפשר לקנות בדברי שיר או דרך הקישור כאן
השארת תגובה
