"את נראית מרוגשת"
יכולה להגדיר מה את מרגישה כלפיהם?"
אוריה ישבה מכווצת על הכורסא אפורה בחדרה של יסכה.
השאלה הייתה מיותרת.
כפות ידיה המאוגרפות,
גבותיה המכווצות,
שפתיה הקמוצות והדמעות שזלגו ללא קול,
הסגירו את המתרחש בליבה.
"כעס.
הרבה כעס".
יסכה שתקה.
ממתינה לאוריה שתבהיר – בעיקר לעצמה – את רגשותיה.
אוריה לא הגיבה.

עיניה נטו שמאלה,
נעוצות בתחתית העציץ הקטן שבפינת החדר.
היה לה הרבה מה להגיד,
לספר,
לקבול.
הרי 26 שנה היא גרה שם,
אצל ההורים.
ואלפי רגעים שרצתה מעט יותר אמפטיה,
ולא קיבלה.
ככה זה אצלם.
"לב חזק זה בריא".
נראה שלאחים שלה,
ולאחותה הגדולה,
החינוך הזה באמת היה בריא.
הם חברים,
מלוכדים,
אוהבים.
הם מצליחים מעל ומעבר בחייהם.
שמחים,
עושים הרבה טוב,
בטוחים בעצמם ובכשרונותיהם.
לפחות כלפי חוץ.
ורק היא תקועה.
לא נשואה,
חסרת ביטחון,
מלאה רגשות אשמה וכעס.
כלפיהם.
כלפיה.
לה החינוך הזה לא התאים.
היא הייתה צריכה יותר רוך.
הלב שלה רגיש,
ולב חזק שובר אותו.
אוריה המשיכה להרהר.
משעברו מספר דקות שקטות,
יסכה שאלה בעדינות,
"אוריה,
תרצי לספר מה עובר לך במחשבה?"
אוריה נאנחה.
"אממ.
סתם,
לא יודעת."
איך היא יכלה לספר על מה שקרה ממש אתמול,
כשחזרה הביתה בוכה.
הפקחית הורידה אותה מהאוטובוס באמצע הדרך,
לעיני כולם.
נכון,
היא שכחה לתקף.
היא עזרה לאישה צעירה,
שעלתה עם 3 ילדים קטנים לאוטובוס.
אוריה הושיבה אותם ודאגה להם.
וכשהתיישבו,
הלכה גם היא,
משובשבת רוטינת תיקוף,
להתיישב.
היא נסתה להסביר לפקחית מה קרה,
אבל היא לא ויתרה ונתנה לאוריה קנס.
הדבר האחרון שהייתה צריכה אחרי היום הקשה בעבודה.
כשנכנסה הביתה,
אמא הרימה את ראשה מקרש הגיהוץ.
"מה קרה,
אוריה?"
אוריה ספרה בבכי.
"אין דבר כזה.
לא היית צריכה לקחת את הדו"ח.
יאללה,
די לבכות.
לכי תכתבי ערעור".
אמא חזרה לגיהוץ.
מה כבר היא בקשה?!
תגובה אמפטית,
חיבוק.
אפילו רק "אוי" קטן.
זה היה מספיק לה בשביל לנגב את הדמעות ולערער.
אבל התגובה של אמא שוב הציפה בה כעס מוכר.
כזה שהיה עולה בה כשחזרה הביתה עם ציון 89,
ואמא הייתה אומרת,
"יכולת ללמוד טוב יותר".
או כששברה בטעות כלי
ואבא אמר לה שתאסוף את כל החתיכות ושלא ישאר אף שבר על הרצפה.
או כזה שעלה בה כשהייתה סגורה בחדר,
עלובה מנזיפה או עלבון מכל סיבה שהיא,
והייתה שומעת בחוץ את כולם ממשיכים כרגיל את סעודת השבת או אומרים-
"היא תהיה חזקה ותבוא".
לא,
אני לא חזקה.
יש לי נפש עדינה.
אני צריכה את הרגישות.
"מה כבר רציתי?!
חיבוק,
מילה מנחמת?!"
שמעה את עצמה לפתע אומרת בקול.
"ואת מרגישה שלא קיבלת?"
אוריה התחרטה.
לא.
הדבר האחרון שהיא רצתה זה להוציא את המשפחה שלה רע.
את אבא ואמא כאנשים נוראיים.
היא אוהבת את המשפחה.
בסיכום כולל,
הם אנשים טובים.
אנשי חסד,
אנשי אמת.
נותנים את הנשמה לילדים-
זמן וכסף ללא גבול,
בשבילם.
היה לה ברור שגם אם הערעור לא יתקבל אבא ישלם.
פשוט הנתינה שלהם שונה ממה שהיא כל כך יחלה לו.
נראה שבזמני קושי רגשי,
אין לה מענה בתוך המשפחה.
כאילו שאסור שיהיה קשה.
צריך להיות חזק.
והיא כועסת על ההורים שלה בנקודה הזאת.
היא מרגישה שהחיים שלה תקועים בגלל חוסר ההכלה שהיא מצפה לה,
מרגישה שאילו היו נותנים לה יותר חיזוקים חיוביים הייתה מצליחה.
הייתה יותר בטוחה.
והיא גם מרגישה שעצם הכעס אליהם תוקע אותה.
לכן היא באה ליסכה.
לשחרר.
אבל עכשיו,
מול יסכה,
היא פתאום לא בטוחה שמותר לה.
היא יכולה לשמוע בתוכה קול שאומר,
"מה את חושפת את מה שקורה בבית?
תתמודדי".
ומיד הלב שלה מגיב,
"אם זו הדרך שלי להתמודד?"
אוריה הרימה את עיניה ליסכה.
עיניהן נפגשו.
ויסכה יכלה להרגיש את השאלה בעיניה של אוריה.
"מותר לי לספר לך?
מותר לי ללכלך על המשפחה שלי?"
image
נפגשים עם השאלה הזו לא מעט בקליניקה…
מצד אחד –
לפעמים כואב לנו משהו.
ומציק.
וסוגר.
וחוסם את הדרך לנישואין שמחים מתוך בהירות.
לפעמים זה מתח משמעותי בין ההורים,
לפעמים התמודדות מעיקה ולא פשוטה עם אחד האחים,
ולפעמים זה ביקורת על איך הדברים מתנהלים בבית.
זה סוגר אותי.
זה מעלה שאלות על היכולת הזוגית וההורית שלי.
זה פוגע בבטחון שלי שיכולות התקשורת שלי בריאות ותקינות,
כאשר עם ההורים לא כזה עובד לי.
מצד שני –
ללכלך על המשפחה?
להוציא אותם רע?
זה פוגע בי עצמי!
ואולי זה בכלל לשון הרע?
לגבי החשש הזה,
חשוב להכיר,
קודם כל את ההלכה במקרה הזה,
שהיא חד משמעית:
לצורך טיפול –
מותר ורצוי לשתף בקשיים פרטיים.
גם כאלה שהם מתחת לשולחן.
זה חשוב.
ונצרך ולתועלת.
מצד שני,
המאמנת,
חובתה ההלכתית היא לא לקבל את הדברים כאמת ברורה אלא להבין שזו החוויה של המתאמנת שלה,
וזה מה שהיא הרגישה,
בכנות גמורה,
אבל להשאיר גם אויר למחשבה שיכול להיות שאנחנו לא יודעים הכל,
על שום דבר,
ואנחנו לא מקבלים כאמת ברורה את הדברים.
חשובה גם הכוונה שלך.
את בודאי רוצה לטפל בדברים,
לא סתם ללכלך…
גם אם צריך לפעמים לפרוק כדי לטפל,
זה חלק מהתהליך.
וגם ההורים שלך –
ירוויחו מזה בסוף.
שהקשר איתם יהיה בריא יותר,
טוב יותר,
והם יוכלו לרוות ממך נחת.
כמובן שאנחנו לא באים לשפוט את ההורים,
או לחנך אותם,
אלא לטפל בחוויה שלי.
בצורך שלי.
איך אני יכולה לקבל אותו,
להשלים אותו,
לרפא אותו.
איך להבריא את מערכת היחסים.
בקליניקה מתמקדים בחוויה של המתאמנת,
במה שזה עשה לה.
תכל'ס –
את מי מעניינים ההורים שלה?
חשוב לדעת,
שבדרך כלל מאמנות שומעות המון סיפורים,
ולא נבהלות…
החיים הם מורכבים.
ומי כמו מאמנות יודעות את זה.
הדברים מתחת לפני השטח –
גם במשפחות הטובות ביותר –
מורכבים.
מעבודה.
מהתמודדות.
אין מושלמות ורודה וצלופנית.
והכל בסדר.
את יקרה,
שווה ומוערכת –

גם אם כמו לכולנו –
גם במשפחה שלך יש התמודדות.
image
עכשיו במכון עומק הקשר:
1.זכינו ללוות כבר מעל 2000 בנות לחופה. אולי גם לך האימון הרגשי שלנו – אחת על אחת, באופן אישי, יכול להיות  טוב? כאן את לוחצת לכל הפרטים.
2. התארסת? מוזמנת ללחוץ פה ולקבל את הערכה למאורסת מזל טוב!
3. אתה בחור שמבקש זוגיות? יש לנו מיילים לבחורים! מוזמן ללחוץ פה כדי לקבל תכנים שיתאימו לך יותר
4. אהבת את הסיפור? יש עוד עשרות כאלו שמחכים שתקראי אותם! בספר הדרך אל הבית – אפשר לקנות בדברי שיר או דרך הקישור כאן
שלך - נחמה ביטקובר

 

השארת תגובה

[bws_google_captcha]