"שלום, אני מדבר עם אחינועם?"
"נכון. יוני?"

"כן. מה שלומך?"
"טוב, ב"ה. מה איתך?"
"ישתבח הבורא, אני מעולה. אז ניפגש?"
"בשמחה".

איכשהו, כמעט תמיד היא זאת שמגיעה אל הבחור בדייט הראשון. וגם השני.

נכון שהיא לומדת בבאר שבע, אבל זה כבר לא מקום כל כך נידח.
אפשר היה להיפגש איפשהו באמצע…

נו, טוב. היא די בסדר עם נסיעות.
יש לה זמן לחשוב בשקט.

האוטובוס נכנס לתחנה המרכזית בירושלים.
אחינועם יורדת, ממצמצת קצת אחרי הנסיעה הארוכה.
יש לה עוד עשרים דקות.
היא יכולה להספיק לשתות משהו ולהסתדר קצת.

"סליחה, את אחינועם?"
היא מסתובבת ורואה בחור גבוה.
"כן. יוני?"
"נכון." הוא מחייך.

היא לא חשבה שהוא כל כך גבוה.

"אני יודע שהקדמתי, אבל אם גם את כבר פה – נתחיל?"
"אוקיי. אני רק רוצה לקנות לעצמי איזה בקבוק שתייה, טוב?"
"אחלה. אני אבוא איתך."

אחינועם בוחרת מיץ אגסים.
"אתה יודע מה, שיהיה שניים."

היא משלמת ומושיטה לו אחד.
"תודה", הוא מחייך.

באוטובוס חזור היא מקבלת הודעה:
"שלום אחינועם, שמחתי מאוד לפגוש אותך ואשמח שניפגש שוב. לילה טוב".

גם היא תשמח.

הפעם הם נפגשים בגן הוורדים.

אחינועם אפְתה במיוחד עוגיות שוקולד מעולות, עם אבקת סוכר למעלה.
עוגיות עוזרות להפוך שתיקות למביכות פחות.
היא אוהבת להשקיע.

היא שוב מקדימה קצת.

שלוש דקות לפני הזמן היא מקבלת הודעה:
"אני מאחר. התעכבתי פה בעבודה. מצטער".

היא מושכת בכתפיה, מחפשת ספסל ומחכה.

חצי שעה מאוחר יותר, יוני מגיע.
"היי אחינועם, מצטער על האיחור."

בהודעה שקיבלה בדרך הביתה:
"תודה על העוגיות המעולות! היה כיף להיפגש. נדבר."

למחרת בערב:
"שלום אחינועם, איך עבר עלייך היום?"
"טוב, ב"ה! איך היה לך?"
"ב"ה, ב"ה. נו, אז ניפגש שוב ביום ראשון?"

"אני ממש אשמח להיפגש! אבל יש לי מבחן ענקי ביום שני.
תוכל אולי לבוא הפעם אליי? כדי שאספיק ללמוד למבחן?"

"אממ… יהיה לי קצת קשה עם הנסיעה. טוב, אז אולי לקראת סוף השבוע. נדבר כבר. לילה טוב."

היא מצפה שיוני יתקשר שוב ויגיד שבעצם כן,
שהוא זוכר שהיא כבר נסעה אליו פעמיים,
ושהוא מעריך את זה.

אבל המסך נשאר שחור ודומם.

דחף פתאומי עולה באחינועם להשליך את הטלפון.
אבל במקום זה היא גוללת ברשימת אנשי הקשר.

חגית.
הן ניהלו שעות של שיחות על דייטים כושלים.

ועכשיו?
כבר כמעט אחת־עשרה בלילה.
לא בטוח שחגית תענה.

אני חייבת שהיא תהיה איתי, כמו שאני הייתי בשבילה.
חגית עונה. יש לה מזל.

"היי אחייוש, מה שלומך?"
"חגית! איזו הקלה שאת עונה לי…"

"ממש השגחה. נרדמתי על העבודה, ועכשיו אני לא מצליחה לישון…"
"מה קורה איתך? לא דיברנו שנים!"

"אוף, חגית, אני חייבת לספר לך…"
"אני יוצאת עם מישהו. באמת סבבה.
כבר נסעתי אליו פעמיים.
וביקשתי שהפעם הוא יבוא – כי יש לי מבחן –
והוא אמר שזה קשה לו, ושנדבר…"

זו בדיוק התחושה שעולה מסיפור כזה.
ואיזה מגעיל היוני הזה!
למה הם מתנהגים ככה?
למה הוא לא משקיע?

זו התחושה הטבעית שלנו.

אבל…
בואו נדבר רגע על מערכתיות ביחסים.

מכירות את אלו שהן תמיד הנותנות?
תמיד המושיעות? תמיד המסכנות?

לא תמיד בולט, אבל איכשהו –
יש איזה כיסא קבוע שאני יושבת עליו בקשרים.

אז כן, אפשר להאשים את הצד השני.
למה לא? זה אפילו משחרר קיטור!
(ובואו נודה באמת – לפעמים הם באמת מתנהגים לא משהו!)

אבל אחרי שסיימנו להתמרמר…
אני זו שנתקעת עם התוצאה.
נכון?

אם נביט מקרוב, נראה שבדרך כלל:
מול כל "מסתדרת" – יש מישהו שלא מסתדר.
מול כל מושיעה – יש מישהו שצריך הצלה.
מול משקיענית שלוקחת אחריות – עומד מישהו שמשמיט אותה.

זה נשמע מוכר?
אז הנה שלב ראשון:
לזהות את הדינמיקה הזו.
רק זה – כבר מקדם המון.

ומה השלב הבא?

 משחק הכיסאות.

לנסות לשבת על כיסא אחר.
לשנות תפקיד.
אפילו קצת.

לא להיות תמיד האחראית.
לא להיות תמיד הנותנת.

לאפשר לעצמי לקבל.
להגיד: "מותר לי גם לבקש.
מותר לי גם לקבל."

ברור שזה לא יקרה מיד.
הצד השני רגיל לתבנית מסוימת.
ייקח זמן עד שיבין שהחוקים השתנו.

1.זכינו ללוות כבר מעל 2000 בנות לחופה. אולי גם לך האימון הרגשי שלנו – אחת על אחת, באופן אישי, יכול להיות  טוב? כאן את לוחצת לכל הפרטים.

2. התארסת? מוזמנת ללחוץ פה ולקבל את הערכה למאורסת מזל טוב!

3. אתה בחור שמבקש זוגיות? יש לנו מיילים לבחורים! מוזמן ללחוץ פה כדי לקבל תכנים שיתאימו לך יותר

4. אהבת את הסיפור? יש עוד עשרות כאלו שמחכים שתקראי אותם! בספר הדרך אל הבית – אפשר לקנות בדברי שיר או דרך הקישור כאן