שמחות קטנות

מוצאי שמחת תורה, 00:50. צליל הודעה בפלאפון.
בטח זה התראת פייסבוק. למה שמישהו ישלח לי וואצאפ באמצע הלילה?
פותחת את הפלאפון. הודעת sms. חברה טובה. מתחילה לקרוא: בשבח והודיה…התארסנו.
לא מאמינה. לא מאמינה עלייך. אני פשוט לא מאמינה עלייך שאת מתארסת לפניי. תמיד היה כל כך ברור שאני אתחתן לפנייך. אני אחת הבל"חיות בשכבה, וכשדיברנו על חתונה אני כבר הייתי שם ואת תמיד היססת. את תמיד אמרת עלי שאני מהבנות האלה ש'נולדו' להתחתן ולהיות אימהות. במיוחד באחת השיחות שלנו לפני שנה, כששיתפתי אותך בהתקדמות שלי בדייטים, ושאני מרגישה הרבה יותר מוכנה להתחתן, את היית מהורהרת ואמרת "אני שמחה בשבילך" עם נימה של החמצה. היה בינינו איזשהו פער, וזה היה כל כך ברור שעוד שניה אני מתחתנת. וממש דמיינתי לי בראש איך תהיי מלווה שלי בחתונה, ואיך אני אברך אותך, ועוד ועוד. אז איך את עושה לי את זה?! איך את עוקפת אותי?!
רגע, מה אני נופלת עלייך?! מזל טוב אהובה! איזה משמח! יקרה שלי, אני כל כך אוהבת אותך ושמחה בשבילך, באמת אהובה שלי. איזה יופי. אני שולחת לך באמצע הלילה חיבוק גדול גדול חברה יקרה ואהובה שלי.
אני פשוט לא מאמינה על עצמי. לא מאמינה על עצמי שעוד לא התחתנתי. לא מאמינה על עצמי שאני עדיין רווקה. לפי התוכניות שלי הייתי אמורה להיות כבר אימא עכשיו. אני פשוט לא מאמינה על עצמי שאני עוד לא נשואה.
ואז מגיעות הדמעות, כי מה אני עושה פה בכלל? ואיך בכלל הגעתי למצב הזה? ולמה כל החברות הטובות שלי מתחתנות ואני צריכה לחפש את עצמי? ולמה אני תקועה עכשיו חודש בלי כלום? ולמה כל הקשרים שהיו לי לא נמשכו יותר משלוש פגישות?! ולמה אני כל כך מותשת ועייפה עד שאין לי כח? ולמה ולמה ולמה ולמה… די! אין לי כח יותר! פשוט בא לי לתקוע את הראש בתוך הכרית ולא לקום.
אבל לפעמים אחרי המחשבות האלה, מגיע איזה רגע של התפכחות שאומר לי: רגע. תסתכלי על עצמך כמו שאת היום. אל תצמצמי את כל הגודל, היופי והעוצמה שלך לדמיונות שלך מלפני כך וכך שנים. כמו שאת כבר לא לובשת בגדים שלך מלפני הרבה שנים, כי גדלת וקנית בגדים חדשים, ככה צריך גם לדעת להגדיל את התמונות שיש לך בראש על עצמך. אז נכון שאהבת מאוד את הבגדים הישנים, אבל מגיע לך לגדול ולהתחדש. מגיע לך להיות את כמו שאת עכשיו. כל כולך. כולל כל המורכבויות והקשיים המתחים וההתמודדות. אם תקבעי את הדמיונות מפעם סתם תצמצמי את עצמך. חבל. תסתכלי בעצמך ותאהבי את מה שאת רואה שם במראה, כי זו את. תאהבי את כל כולך, כאן ועכשיו, לגמרי לגמרי.
ושני הקולות האלה מתערבבים ומתבלבלים. וזה זורק אותי לשיא הגובה ולמקומות הכי נמוכים. זה רצוא-ושוב יום יומי מטורף. ואני יכולה רגע אחד לחייך לעצמי במראה ומיד אחר כך לבכות שוב אל תוך הכרית.
ואני משתדלת, ומדי פעם גם מצליחה לעמוד מול עצמי ולראות אותי כמו שאני היום. מנקודת מבט שלוקחת בחשבון את כל השנים האחרונות. מסתכלת במראה, ושמחה במי שאני, בכל מי שאני היום. גם במצב שלי כרגע עם הבדידות הגדולה שאני חווה כשכל החברות שלי מתחתנות (וגם כשכל האחים שלי נשואים), ומעגלי החברות והקשרים מתמסמסים, ואני מוצאת את עצמי לבד עם המחשבות. לבד עם הדף והעט (או המקלדת).
אני שמחה בי. בכל הדרך שעברתי. בכל הרגעים הקטנים שהיו לי ושיהיו לי שמצטרפים יחד ויוצרים אותי כמו שאני היום. אני שמחה בניסיונות שלי להכיל יחד צער ושמחה: שמחה יחד עם כל חברה שמתחתנת, וצער על זה שהקשר הולך להשתנות מעכשיו, וגם הגיוני שיעלם ולא יחזיק. אני שמחה גם בהתמודדות שהבדידות מביאה לי, כי רק שם אני לומדת את המעלה הכל כך גדולה של הביחד, השותפות והשייכות.
בקיצור, אני משתדלת לשמוח, מאוד משתדלת. מקווה שהבנתי את זה.
ולכל אלה שמאחלות "בשורות טובות!" בטון מאמין-מתפלל-מברך, ומחכות שתשלחי גם את הודעת "בשבח והודיה…", יש לי הפתעה בשבילכן. רוצות לשמוע בשורה טובה? קמתי היום שמחה ורגועה ב"ה. רוצים עוד אחת? הצלחתי לא לכעוס על אחיינים שלי למרות שהם בילגנו את הבית. עוד אחת: ב"ה אני אוהבת את הלימודים ונהנית מהם מאוד. גם לבשתי היום בגד שאני אוהבת ולפני כמה ימים קניתי לעצמי שרשרת חדשה. הבנתם את הקטע? יש סביבנו בשורות טובות ושמחות קטנות כל הזמן, ובכל מקום. צריך רק לפקוח את העיניים ולהדליק את האור גם בפינות הקטנות של החיים, ולא רק בשערים הגדולים והמוארים שנקראים "חתונה" ו"ארוסין".