לעצור את הרכבת | עומק הקשר

כבר שבועיים היא לא נרדמת.

כבר שבועיים היא מתהפכת מצד לצד,

סופרת כבשים,

קוראת את הספרים הכי משעממים שהצליחה למצוא.

וכלום.

השינה הטרופה מגיעה לגאול אותה רק לקראת חמש וחצי בבוקר.

גאולה של "בעיתה",

מלאה בחלומות בלהה וסיוטים,

עד שהשעון המעורר מצלצל שעה וחצי לאחר מכן.

בדרך כלל היא מכבה את השעון ומתעוררת בחמישה לשמונה,

כשאמא קוראת לה מהדלת:

"ליאתי,

הכול בסדר?

אני יוצאת עכשיו.

השארתי לך לחמנייה ושוקו חם על השולחן במטבח".

עד שהיא תקום השוקו כבר לא יהיה חם,

היא יודעת.

ואף שה"לחמנייה" היא בעצם כריך מושקע במיוחד

(מושא לקנאה בימי האולפנה העליזים),

רוב הסיכויים שגם היום,

כמו אתמול ושלשום,

הוא יושלך אחר כבוד לפח בדרך חזרה הביתה,

עטוף בשתי עטיפות כמובן.

אף אחד עדיין לא יודע,

אבל הם החליטו.

ייקח עוד זמן עד ההודעה הרשמית.

אבל זהו.

מבחינתה – היא מאורסת.

אולם הסטטוס הנכסף הזה שכל כך ציפתה לו,

איכשהו לא הביא בכנפיו את האושר המיוחל.

להפך.

"ליאתי,

הכול בסדר?"

אמא שואלת אותה בערב.

"כן,

כן.

אני פשוט קצת עייפה בזמן האחרון".

"את זה אני רואה,

מותק.

אם את לא רוצה לדבר על זה,

אני מכבדת את הרצון שלך,

אבל שתדעי שתמיד־תמיד ובכל מצב,

אני כאן בשבילך.

אני אמא שלך,

זוכרת?"

ליאת מחייכת חיוך רפה.

אין כמו אמא שלה.

באמת.

אבל הפעם…

זה שונה.

היא לא מרגישה שהיא יכולה לשתף,

שזה נכון לה.

העייפות (ואולי לא רק היא)

הופכת אותה לקצרת רוח וגורמת לה לעשות המון טעויות קטנות.

החולצה האהובה עליה נשרפה בגיהוץ;

היא הוסיפה לעוגיות מלח במקום סוכר (מזל שלא התאפקה וטעמה אחת…)

וצרחה על אחותה הקטנה שתרד ממנה כבר,

אף על פי שאיפשהו בירכתי מוחה היא יודעת באופן מרוחק ועמום שזה לא מוצדק לצעוק ככה על ילדה בת חמש,

רק בגלל שהיא ביקשה גומייה ורודה.

הידיעה הזו גורמת לירידה נוספת במצב הרוח שלה,

ועד שהיא מוכנה לצאת לפגישה –

לבושה בחולצה השלישית האהובה עליה (השנייה בכביסה)

ובלי העוגיות –

היא שוקלת לשלוח לנדב הודעה שהיא לא מרגישה טוב,

להיכנס למיטה עם כדור אקמול

ולקוות שההשפעה הרפואית המבורכת תחול גם על כאבי ראש מהסוג שלה.

היא בכל זאת יורדת למטה,

מנסה לשדר "עסקים כרגיל" לכל מי שסביבה.

אמא שלה בטוח לא קונה את זה.

נראה לה שנדב דווקא כן.

אבל למרות העייפות והעצבנות שלה,

משהו בה משתחרר ונרגע קצת כשהוא בסביבה,

אולי זו תחושת הביטחון שהוא מקרין סביבו,

והיא מצליחה ליהנות מהפגישה.

לפחות קצת.

ואז,

בלילה,

אחרי הפגישה,

זה פתאום מכה בה.

היא באמת רוצה להתחתן עם מישהו כזה?

היא חושבת לעצמה.

מישהו שלא מספיק רגיש להבחין בדקויות (של פיל) כאלה?

שלא באמת מבין מה עובר עליה ומה היא מרגישה?

ומה יהיה כשהם יתחתנו?

היא יושבת על הספה בסלון,

לבושה בחצי פיג'מה ומברשת שיניים ביד.

ופשוט מתחילה לבכות.

יש בו כל כך הרבה דברים טובים,

דברים שהיא רצתה.

אבל נדמה לה שבשבועיים האחרונים כל החסרונות שלו צצים.

אלו שחשבה שהכירה קודם וכל מיני חסרונות אחרים שלא.

היא חושבת שהיא אוהבת אותו.

אבל היא לא בטוחה.

והיא לא בטוחה שזה רעיון טוב.

אבל היא עדיין רוצה או שבעצם לא?

עם המחשבות האלה,

נראה שהקטר שדוהר בין שתי האוזניים שלה לא יניח לה לישון גם הלילה.

אפשר לעצור את הרכבת הזו?

או לפחות לרדת ממנה?

קודם כול – כן.

אפשר.

אפשר לעצור את הרכבת.

לא בטוח שצריך,

אבל את תחושת החופש לבחור – זה יחזיר בע"ה.

לקראת ההחלטה או האירוסים,

הרבה בנות חוות תחושות לא פשוטות של לחץ וחרדה.

הגורליות שבהחלטה,

האומץ לצאת איתה החוצה,

לסביבה,

החששות והחרדות הטבעיים של כולן לקראת זוגיות – לא קלים לאף אחת וזה נורמלי.

עם זאת,

לא פעם הלחץ,

הרתיעה והדאגה מאותתים על בעיה אמיתית בקשר או בבחור,

או מלמדים על חסימה פנימית.

לפעמים המודע שלנו לא מזהה דברים מסוימים במצב הזה,

ודווקא התת־מודע מתריע בקול גדול.

לכן חשוב מאוד להיזהר מלדחוף את עצמנו להתארס או להחליט.

חשוב מאוד להיזהר לא להגיע לתחושת הלחץ שהקשר הוא כבר במקום של אל־חזור.

נשים שהתחתנו ונישואיהם לא עלו יפה,

מספרות לא פעם:

"הרגשתי שמשהו כאן לא תקין,

אבל כולם מסביב,

הרגיעו אותי – 'את סתם לחוצה כמו כל הכלות;

הכול יהיה בסדר,

הוא נשמע אחלה'.

ואני הרגשתי!

הרגשתי!"

זוהי מורכבות עצומה.

מצד אחד – הלחץ והחרדה הם נורמליים.

לגמרי.

ההחלטה עצמה והמוכנות לנחות מהחלום למציאות,

בהכרח מאשרות שיש המון טוב ושיש גם דברים שוויתרתי עליהם,

כי אף אדם לא מושלם…

ההכלה הזו עצמה לא פשוטה לאף אחת.

בתוך כל אחת מאיתנו ישנם חסמים אישיים שלה מקשרים,

מזוגיות,

מחיי אישות שיכולים גם להדאיג ולהלחיץ בשלב הזה.

זו אחת הסיבות לכך שחז"ל ציוו עלינו לשמח כלות.

כי להיות כלה זה לא דבר פשוט.

(כן, כן!)

וזה לא קל.

ולא כזה כיף וזוהר כמו שזה נראה מבחוץ.

זה כולל גם התמודדות לא פשוטה עם לחצים,

חרדה,

דאגות וחשש אמיתי…

אם נשים לב – כלות נמצאות ברשימת האנשים שצריך לעזור להם:

"אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא…

וגמילות חסדים…

וביקור חולים,

והכנסת כלה…"

גם ממש־ממש כיף להתחתן,

כן?

אבל זה לא סותר את החששות המובנים והטבעיים.

מצד שני – חשוב מאוד להקשיב.

פשוט להקשיב לעצמי:

מה אני מרגישה?

מה אני בוחרת?

מה אני מחליטה?

לא למהר לשום מקום.

כדאי גם להיעזר באנשים טובים מסביבי שיודעים להקשיב

(אמא של ליאת שבסיפור נשמעת כזאת,

מקשיבנית).

חשוב מאוד להגיע למצב שבו אני שלמה לחלוטין עם ההחלטה,

שנובעת מתוך בחירה אמיתית,

בשמחה.

לא תמיד השמחה ורודה,

זוהרת ושלמה,

כמו שנפוץ בדרך כלל בגיל הצעיר יותר.

משמעותי וחשוב לחוש שמחה של החלטה,

שמחה של התרת הספקות,

שמחה של בחירה,

השלמה עם הדברים שחסרים,

הערכה על כל הטוב שיש,

משיכה ותקשורת טובה.

וכמובן,

אם עדיין מתלבטים – שווה מאוד להתייעץ עם איש מקצוע שיקשיב לעומק,

ומתוך ניסיונו יעזור להבין את נקודת הקושי באמת.

בעזרת השם.

עכשיו במכון עומק הקשר:

1.זכינו ללוות כבר מעל 2000 בנות לחופה. אולי גם לך האימון הרגשי שלנו – אחת על אחת, באופן אישי, יכול להיות טוב? כאן את לוחצת לכל הפרטים.

2. התארסת? מוזמנת ללחוץ פה ולקבל את הערכה למאורסת מזל טוב!

3. אתה בחור שמבקש זוגיות? יש לנו מיילים לבחורים! מוזמן ללחוץ פה כדי לקבל תכנים שיתאימו לך יותר שלך - נחמה ביטקובר

השארת תגובה

ביטול