הסיפור של אחינעם היה מתסכל בטירוף.
היא משקיעה ומשקיעה בקשרים שלה.
נותנת את כל כולה,
וכל פעם
בסדרתיות
הבחור לא.
"זה לא יעזור שאני אבוא לאימון, נחמה.
הם! צריכים לבוא!"
מה עושים כשהבחור,
הוא זה שלא בסדר?
בואו נציץ לתוך הפגישה וננסה להרגיש –
"שלום, אני מדבר עם אחינועם?"
"נכון. יוני?"
"כן. מה שלומך?"
"טוב, ב"ה. מה איתך?"
"ישתבח הבורא, אני מעולה. אז ניפגש?"
"בשמחה".
איכשהו,
כמעט תמיד
היא זאת שמגיעה אל הבחור
בדייט הראשון, וגם השני.
נכון שהיא לומדת בבאר שבע,
אבל זה כבר לא מקום כל כך נידח,
והיה אפשר להיפגש איפשהו באמצע…
נו, טוב.
היא די בסדר עם נסיעות.
יש לה זמן לחשוב בשקט.
האוטובוס נכנס לתחנה המרכזית בירושלים.
אחינועם יורדת מהאוטובוס,
ממצמצת קצת אחרי הנסיעה הארוכה.
יש לה עוד עשרים דקות עד הפגישה..
היא יכולה להספיק לשתות משהו
ולהסתדר קצת.
בכל זאת היא אחרי
כמעט שעתיים של נסיעה באוטובוס.
"סליחה, את אחינועם?"
היא מסתובבת ורואה בחור גבוה.
"כן. יוני?"
"נכון". הוא מחייך.
היא לא חשבה שהוא כל כך גבוה.
"אני יודע שהקדמתי,
אבל אם גם את כבר פה,
אז אולי פשוט נתחיל?"
"אוקיי".
אחינועם מקווה שהתסרוקת שלה
לא נהרסה יותר מדי באוטובוס.
"אני רק רוצה לקנות לעצמי
איזה בקבוק שתייה רגע, טוב?"
"אחלה. אני אבוא איתך".
אחינועם ויוני עולים לקומה השנייה.
"סליחה,
אפשר בבקשה בקבוק של מיץ אגסים?"
"אחד?" שואל המוכר.
"אתה יודע מה, שיהיה שניים".
אחינועם משלמת
ומושיטה בקבוק אחד ליוני.
"תודה", הוא מחייך.
הם מתיישבים ליד אחד השולחנות.
באוטובוס חזרה היא מקבלת הודעה מיוני:
"שלום אחינועם,
שמחתי מאוד לפגוש אותך
ואשמח שניפגש שוב. לילה טוב".
גם היא תשמח.
הפעם הם נפגשים בגן הוורדים.
אחינועם אפתה במיוחד
עוגיות שוקולד מעולות, עם אבקת סוכר למעלה,
וארזה בקופסה יפה.
עוגיות הופכות שתיקות מביכות למביכות פחות,
וגם זה יותר נעים.
היא אוהבת להשקיע בקשרים שלה.
לפנק.
היא שוב מקדימה קצת.
שלוש דקות לפני הזמן
היא מקבלת הודעה מיוני.
"אני מאחר.
התעכבתי פה בעבודה. מצטער".
אחינועם מושכת בכתפיה,
מחפשת ספסל ומחכה.
חצי שעה מאוחר יותר,
יוני מגיע בצעד נינוח.
"היי אחינועם, מצטער על האיחור".
בהודעה שקיבלה בדרך הביתה
כתב לה יוני:
"תודה על העוגיות המעולות!
היה כיף להיפגש.. נדבר".
למחרת בערב מצלצל הטלפון של אחינועם.
"שלום אחינועם, איך עבר עלייך היום?"
"טוב, ב"ה! איך היה לך?"
"ב"ה, ב"ה.
נו, אז ניפגש שוב ביום ראשון?"
"אני ממש אשמח להיפגש!
אבל יש לי מבחן ענקי ביום שני.
תוכל אולי לבוא הפעם אליי?
כדי שאספיק ללמוד למבחן?"
"אממ…
יהיה לי קצת קשה עם הנסיעה.
טוב, אז אולי לקראת סוף השבוע.
נדבר כבר.
לי=לה טוב".
אחינועם מסתכלת על הטלפון,
מצפה שיוני יתקשר ויגיד שבעצם כן,
והיא כבר נסעה עד אליו פעמיים,
והוא ממש מעריך את זה.
אבל המסך נשאר שחור ודומם.
דחף פתאומי עולה באחינועם
להשליך את הטלפון,
אבל במקום זה היא מוצאת את עצמה
משוטטת ברשימת אנשי הקשר שלה.
חגית.
הן ניהלו שעות של שיחות
על דייטים כושלים
ופרקו תסכולים זו על זו,
עד שבשעה טובה לפני כמה חודשים
חגית התחתנה.
אחינועם ליוותה אותה, כמובן,
וגם הבריזה מהלימודים לכמה ימים
כדי לעזור בהכנות.
אחינועם לוחצ ת על הצלמית של הטלפון
על המסך.
לא בטוח שחגית תענה.
הן לא דיברו כמעט חודש…
ועכשיו כבר כמעט אחת־עשרה.
חגית תמיד הייתה מאלו
שאמנם קמות בארבע בבוקר,
אבל המחיר הוא קריסה בלתי־נמנעת
כבר בעשר וחצי.
אני חייבת שהיא תהיה איתי,
כמו שאני הייתי בשבילה.
חושבת אחינועם.
97גית עונה. יש לה מזל.
"היי אחייוש, מה שלומך?"
"חגית! איזו הקלה שאת עונה לי…"
"ממש השגחה, באמת.
אני לא יודעת איך זה קרה לי,
אבל נרדמתי בארבע אחר הצהריים
על העבודה שאני צריכה להגיש,
ועכשיו אני לא מצליחה לישון.
טוב, אני כן יודעת איך.
זו עבודה ממש משעממת.
אבל זה מאחוריי…
מה קורה איתך?
לא דיברנו שנים!"
"אוף, חגית, אני חייבת לספר לך.
אני יוצאת עכשיו עם איזה מישהו,
שהוא באמת סבבה והכול.
וכבר נסעתי אליו פעמיים,
ויש לי מבחן שבוע הבא,
וביקשתי שהפעם הוא יבוא.
ו…
והוא אמר שהוא לא יכול ושנדבר".
הקול של אחינועם נסדק קצת.
אבל היא בולעת את הדמעות
וממשיכה לדבר.
"זה לא בדיוק שהוא אמר לי לא.
כי הוא לא אמר לא.
זה יותר משהו כמו –
את לא שווה שישקיעו בך את הנסיעה.
אם את באה עד אליי,
ונחמדה וזה, ועוד מביאה עוגיות,
לא אכפת לי לשרוף עלייך איזה שעתיים.
אבל להשקיע?! בך?!
לא נראה לי…
והתחושה הזו הרבה יותר גרועה
מ'לא' פשוט".
דמעה סוררת מתגלגלת מזווית העין.
ואחריה עוד אחת. ועוד אחת.
אחינועם מוותרת על הניסיון לעצור אותן.
"למה זה תמיד קורה לי?
זה היה ככה גם בפעם שעברה,
עם שמוליק..
לא חושבת שסיפרתי לך על זה.
מה לא עשיתי בשבילו?
עזרתי לאח הקטן שלו מלא בשיעורי בית.
שעות ישבתי איתו.
אפילו נסעתי איתו
לבקר את הדודה־רבא שלו
שגרה במטולה,
באוטו של ההורים שלי,
ומי את חושבת שילם על הדלק?
לא שזו הנקודה, אבל…
הוא אמר לי תודה וכמה אני מיוחדת.
אבל קצת אחר כך
ביקשתי שיבוא איתי לדואר,
והוא אמר שהוא ממהר ושאין לו זמן.
"וההוא מלפני שנה…
זה היה השיא..
נפגשנו רק שלוש פעמים,
וכבר ידעתי שיש לו יום הולדת.
וקניתי בלונים ואפיתי עוגה שווה,
אפילו קניתי לו מתנה קטנה.
וחצי שנה אחר כך – עדיין יצאנו.
וכל כך קיוויתי שזהו – זה הוא.
והיה לי יום הולדת,
ואפילו הזכרתי לו שבוע קודם,
כי אומרים שבנים לא זוכרים דברים כאלה,
והוא פשוט התעלם.
לא שכח. התעלם.
ושאלתי אותו –
'אתה זוכר שיש לי יום הולדת?'
והוא אמר לי,
'כן, אבל לא הצלחתי לחשוב על משהו'.
מה יש כאן לחשוב?
אני רק רוצה קצת יחס!
הלו, אנחנו יוצאים כבר חצי שנה.
לא צריך לארגן הפקה.
אני אסתפק בעוגה קנויה מהסופר
ודף שכתוב עליו 'מזל טוב, אחינועם'.
"נמאס לי! אני לא יכולה ככה יותר!
אני משקיעה ומשקיעה!
נותנת את כל־כולי!
והם שמים עליי פס.
לא מעריכים בכלל!
לא משקיעים אפילו טיפ־טיפה בחזרה".
אחינועם משתנקת.
מנסה לבלוע את הרוק
ואת הזעם שהתכדרר בגרונה.
"אני לא מבינה.
למה זה קורה לי שוב ושוב?
אני ממש משקיעה בקשר.
לא באגרסיביות,
אבל שירגיש שאכפת לי,
שאני פה בשבילו.
נוסעת, מתקשרת, שולחת הודעות,
קונה מתנה קטנה ליום ההולדת,
זוכרת כשיש לו מבחן.
וברגע שלי קצת קשה,
כשאני לא יכולה להגיע,
כשאני צריכה
קצת יותר תשומת לב או עזרה…
אז בדרך כלל,
שם זה נגמר. למה?"
"אוףףף! מעצבן!"
********************
אוףףף! מעצבן!
זו בדיוק התחושה שעולה מסיפור כזה.
ואיזה מגעיל היוני הזה!
למה הם מתנהגים ככה?
למה הוא לא משקיע?
זו התחושה הטבעית שלנו.
בואו נדבר קצת על מערכתיות ביחסים.
מכירות את אלו שהן תמיד הנותנות?
תמיד המסכנות? תמיד המושיעות?
לא באופן בוטה. בעדינות.
אבל יש איזה כיסא שכאילו תמיד
שמור לי בקשר.
אז אפשר להאשים את הצד השני,
למה לא?
זה תמיד נחמד ומשחרר קיטור.
(ובינינו, ברור שלא פעם יש מקרים שבהם
הם באמת מתנהגים לא משהו!)
אבל אחרי שסיימנו לקטר,
תכל'ס אני זו שנתקעת עם התוצאD7ת.
נכון?
אם נשים לב,
נגלה שמול כל "מסתדרת"
עומד בדרך כלל מישהו שלא מסתדר…
מול כל מושיעה –
עומד מישהו שצריך להציל.
מול כל משקיענית ולוקחת אחריות
עומד מישהו שקצת שומט את האחריות.
נשמע מוכר?
עצם הזיהוי של המערכתיות הזו
הוא כבר משמעותי מאוד ומקדם ממש –
להבין מה התפקיד של כל אחד בקשר.
ואז?
מנסים לשחק קצת משחק הכיסאות.
לשבת לא על הכיסא שלי,
אלא על כיסא אחר.
לפחות לנסות.
ברור שזה לא ילך מיד.
הצד השני רגיל שלא ככה משחקים,
אז הגיוני שייקח קצת זמן
עד שזה יצליח.
בסדר. יש לנו זמן.
מנסים לגוון בתפקידים –
להרשות לעצמי להיות
לא רק האחראית והאכפתית,
מותר לי לפעמים להיות
זאת שצריך להציל כי היא נתקעה
או זאת שמקבלת –
מתוך אמון שאני ראויה לזה.
"היי, יוני, אני ממש רוצה שניפגש,
ואעריך את זה אם תוכל לבוא הפעם אליי".
לפעמים אפשר לזהות את הנקודה
ולהתגבר עליה לבד,
ולפעמים
בשביל ליצור שינוי במערכתיות כזו,
לגיטימי ממש להיעזר באימון רגשי.
תודה שאת עוקבת!
תודה שאת לוקחת לעצמך תובנות!
מעריכה ממש
נחמה
השארת תגובה