סיפור אישי - חשוף ומטלטל

סיפור אישי אמיתי.

אנחנו יושבות בשתיקה. רק השולחן מפריד בינינו אבל לי הוא נדמה רחב כאוקיינוס. ואני לא טובה בשחיה. השאלות שלה כל כך פשוטות וברורות ועדיין.. אני הולכת לאיבוד בתשובות.

הרי איך יתכן שאני גם מתעסקת בתקשורת, אבל בשום אופן לא "מודרנית". איך יכול להיות שלמדתי בסמינר אבל ההורים שלי אקדמאים, ובבית היתה טלויזיה. שאני מקפידה על קלה כבחמורה ועדיין קשה לי להשלים עם זה שבעלי לא יפרנס. שאני רוצה שהתורה תהיה כל חייו אבל שידע להעריך את עולם התוכן שמעניין אותי. שאני רוצה בוגר צבא אבל לא למדתי באולפנא.

אני מרגישה איך היא מנסה להכניס אותי לאיזו תבנית, לאיזו מגירה או משבצת ומשהו לא מסתדר לה. יותר מדי מגירות מתאימות. אף מגירה לא מתאימה.

אני יוצאת מהבניין שלה בוכה ויודעת שגם מהשדכנית הזו לא תבוא לי הישועה.

כמו תמיד ברגעים האלו, באים התרגילים הפשוטים- 15 שדכניות, פלוס כמעט מאה בחורים, פחות מאתיים פגישות כפול מליון אכזבות. כמה זה יוצא? ומה תעזור לי המתמטיקה אם אני אפילו לא יודעת אם הילד שלי ילמד לימודי ליבה?

אחרי התרגילים, תורו של הכעס, בעיקר על ההורים- ששלחו אותי למסגרת שונה מהבית, שלימדו סגירות ופתיחות, יצירה וצניעות, תורה אבל גם עבודה. והכל מקסים ויפה- אבל עכשיו אני כל כך אבודה.

אבודה על ספסל ברחוב, וחושבת איך לא? על בועז. בועז שאחרי שלוש פגישות קסומות, שבהן חשבתי שהנה, עכשיו תורי, נגמרו החיפושים, נמצאה האבידה, חתך את הקשר מאיזו סיבה עלומה.

אני כמעט טובעת בצער ואז רכב חולף על פני במהירות, החלון פתוח, הנהג עם סיגריה ביד, צועק לי- "לא להתייאש, תצעקי לאבא!"

הצעקה שלו נוטעת בי כוח לקום מהספסל אל תחנת האוטובוס הקרובה.

גם כשדלתות נסגרות, תמיד יש חלון מואר. אני עוד אמצא.

—————

למחרת אני קמה חדורת מטרה ונחושה לנצח בקרב נגד הייאוש. כלי הנשק שלי- היומן. אני ממלאה אותו בעיסוקים טובים, שמחים, מוצלחים. קובעת פגישת עבודה, מתכננת שיעור לבנות במדרשה, ו- מזמינה כרטיס טיסה לקיץ הקרוב. איטליה אמנם מתאימה לזוגות אבל מותר לי לבקר בה פעם אחת גם לפני, אולי שם הייאוש יעשה יותר נח (?)

כחלק מהמאבק אני מוצאת את עצמי באחד הערבים עם עוד כמה עשרות בחורות בגילאי 25-40, ישובות על כיסאות פלסטיק, קשובות להרצאות מתחלפות. כל אחת נפלטה מתוך עולמה שלה אל הערב הזה, שונות במקצוע, במראה, בסגנון. המשותף לכולן- הרמזור בדרך לחתונה נתקע באדום והן מקוות שאולי אולי מישהו כאן ידע איפה לוחצים כדי שיתחלף לירוק.

לא מזהה אף פנים מוכרות, לא בין המאזינות ולא בין הדוברים. אפילו בתוך המגוון הזה אני מרגישה קצת זרה, לא שייכת. מעולם לא השתתפתי בערב כזה. שמעתי עליו בטעות דרך חברה, ואני באמת מנסה להתרכז אבל האדישות מתחילה לחלחל ולהחזיר מלחמה. עייפתי מלשמוע את אותן הבטחות, את אותן שיטות על גבי שיטות שחלקן ניסיתי, וחלקן גם תרמו, וקידמו. אזניי היו תמיד פתוחות לשמוע, והלב נפתח לכל הזדמנות, אבל, חלקן גם הותירו על הלב פצעי אכזבות.

פתאום עולה על הבמה המאולתרת אישה לבושה בצניעות, מדברת בשקט, בנחת. ואני שומעת אותה אומרת- "שום דבר לא בידינו. אנחנו רק השליחים, אבל אולי בכל זאת ננסה לעזור". היא תופסת אותי ביראת השמיים שלה, בענווה הזו שלא מתיימרת לדעת שום דבר. נראה שהיא יודעת לתת מקום. בסוף ההרצאה אני רושמת את מספר הטלפון ואת השם- נחמה ביטקובר, מכון עומק הקשר.

———————-

בעז יושב מולי ומביט בי בעיניו הטובות. אני מחבקת את עצמי חזק ומסרבת להיפתח. עבר כבר יותר מחצי שנה מאז שנפרדנו והוא ביקש מאוד מאוד להתחיל מהתחלה. אני לא כועסת עליו, מבינה שהוא חדש בעולם השידוכים ושלא הבין עדיין את הכללים ובכלל מה הוא רוצה מעצמו ומזו שתהיה אשתו. כל זה נמצא בשכל, אבל הלב מסרב בכל זאת להאמין שוב. אני נזכרת בפגישה אתמול עם תמר, המאמנת של עומק הקשר, ובתהליך שאנחנו בונות ביחד- "יש לך מקום בעולם. הקב"ה אוהב אותך כמו שאת. אין צורך להגדיר הגדרות ולהידחק לתבניות. לא צריך הרבה, צריך רק אחד, שיהיה בדיוק מה שאת מחפשת. מותר לך לחפש את מה שאת רוצה". ובועז הוא כזה, הוא גם וגם וגם. וגם הוא עבר מסע, וגם הוא בחייו מחבר עולמות שונים ומנוגדים ואני יודעת שגם אם יהיו מהמורות, הוא ידע להכיל וללמוד ולקבל אותי כפי שאני. ולבקש סליחה אם טעה. אני שומעת אותו מתנצל, מתעקש לסלול מסילות לליבי, ופתאום אני מוצאת את עצמי מספרת לו- על תמר, על ההיסוסים של ההתחלה, על ההבנה שאפילו שאני מודעת ומטופלת ומכירה כמעט כל שיטה, יש כאן איזו הזדמנות נדירה. על הדרך שעברנו יחד, ועל השלום שהיא עזרה לי לעשות בין החלקים הנאבקים בתוכי. על כרטיס הטיסה שהזמנתי לאיטליה, לא כדי לברוח, אלא כדי לבחור לחיות. הכרטיס שתלוי מעל המיטה ושימח אותי מאוד, ופתאום מולו, קצת מאבד מחשיבותו.

העיניים שלו פתוחות לרווחה, קולטות ומבינות ואני מבינה שהנה גם עבורי יש דלת, והיא נפתחת לאט לאט, ויש מאחוריה הבטחה.

אם גם את רוצה לפתוח דלתות

לנטוע תקוות,

ולהיות שם בדרך עבור מי

שעוברת מסע.

אם את מחפשת עבודה,

אבל גם שליחות,

מקצועיות,

עם נשמה,

הכנס הזה עבורך!