שירה עומדת בקהל,
תרה בעיניה אחר מקום טוב שבו תוכל לעמוד ולצפות בחתן ובכלה שכבר עומדים מתחת לחופה.

בכל זאת,
לא בכל יום מתחתנת חברה טובה כל כך.

שירה נעמדת מול החופה,
מרוצה מזווית הראייה הטובה שהצליחה לתפוס.

פתאום,
ממש בחלק הכי חשוב,
רגע לפני שהחתן עונד את הטבעת לאשתו החדשה

נעמדים לפני שירה שני אנשים – בעל ואישה.

הצפיפות מסביב גדולה,
ושירה נעמדת על קצות אצבעותיה על כל מאה ושישים הסנטימטרים שלה,
כדי לא לפספס שום דבר.

רגע אחרי שבירת הכוס,
הזוג שנעמד לפניה צד את עיניה של שירה.

היא מתבוננת בהם.
הם נראים זוג צעיר ממש,
מהזוגות שכתוב עליהם בגדול "זהירות צבע טרי!"

היא רואה את המבט המעריץ של הבחורה בבעלה שנראה בחור נחוש וחזק.
גבר כזה.

צביטה של קנאה עוברת בה.

שירה יודעת שגם היא רוצה בחור בסגנון הזה.
אחד החלטי,
יציב,
שיודע מה הוא רוצה מעצמו.

בחור שיודע להוביל ולהגיד "אחריי",
ושהיא תוכל להסתכל עליו קצת בהערצה…
להרגיש שמישהו מגן עליה.
להרגיש שהוא גבר לידה.

שירה בחורה מוכשרת מאוד.
היא כבר מזמן סיימה את התואר בהצטיינות יתרה

(או כמו שאבא שלה אומר – בהצטיינות מיותרת),
והיום היא מצליחה מאוד באולפנה שבה היא עובדת.

ממורה היא הפכה למחנכת,
אחר כך לרכזת חברתית,
והיום היא כבר רכזת החטיבה העליונה

ידה בכול.

זה לא חדש.
תמיד היא הייתה כזאת – חכמה,
מצליחה,
קומונרית תותחית,
מוקפת בחברות טובות,
עושה כמה פרוייקטים במקביל,
כישרונית,
עמוקה.

אבל אז הגיעו הדייטים.

בהתחלה היא יצאה עם מגוון גדול של בחורים בכל מיני סגנונות.
עם הזמן היא הבינה יותר ויותר מה היא מחפשת: בחור עוצמתי מאוד,
כישרוני,
גבר,
מנהיג,
החלטי.

אבל…
רוב מוחלט של הבחורים שהיא יצאה איתם לא היו כאלה.

ממש לא.

היו בחורים טובים,
אפילו טובים מאוד.
אבל זה אף פעם לא היה האיש שלה.

ערב אחד שירה מקבלת הודעה.
"רוצה לבוא איתי להרצאה מחר? לרווקות בגילאי 25+. אמור להיות מעניין!"

עדי,
שותפתה לדירה.

שירה נאנחת.
רק עדי עוד לא התייאשה ממנה ומנסה לגרור אותה לכל ההרצאות והסדנאות בעולם.
אפילו אמא שלה כבר הפסיקה.

"לא",
הבהבה התשובה על המסך.

למחרת בערב שירה מצאה את עצמה ישובה בכיסא פלסטיק בכיתה קטנה ב"מכללה".
חוץ ממנה ומעדי,
היו שם עוד עשרים בנות בערך,
ולמזלה של שירה,
היא לא הכירה אף אחת מהן.

"עדי,
לאן הבאת אותי???" היא לחשה לחברתה,
כשראתה את המרצה שנכנסה בדלת.

"תיפָּתחי שירה",
לחשה לה עדי בחזרה.

"מה שמפריד בין גולה – ריחוק מעצמי,
מהסובבים אותי,
מהאמת שלי; ובין גאולה – שמשמעותה חיבור לאמת שבתוכי ומחוץ לי,
הוא האות אל"ף". פתחה המרצה.

"האות אל"ף היא האות הראשונה במילה אלוקים.
היא מסמלת את אלופו של עולם – את הקב"ה.
האות אל"ף היא גם אותיות פלא.
היא מבטאת את הצד הפלאי,
הנסתר,
הצד הסמוי של העולם.
והאות א' היא האות הראשונה של המילה אהבה".

"כל זה קשור אחד בשני". ממשיכה המרצה.
"העולם שלנו מחולק לשני חלקים – נסתר ונגלה.

"כדי לצאת מגלות לגאולה,
אנחנו צריכות להתחבר לממד הפנימי של העולם,
לנסתר.

"בחלק החיצוני של העולם שוכן הרע,
ואילו בחלק הפנימי של הבריאה טמון הטוב.
בכל דבר במציאות יש פן חיצוני,
שבו אנחנו רואים רע.
ויש חלק פנימי,
נסתר,
פלאי – שבו תמיד שוכן הטוב.

"כך גם במידות שלנו – יש לנו הרבה מידות שאנחנו מחשיבים כמידות רעות: כעס,
קנאה,
עין רעה,
גאווה.
אבל כל המידות האלה הן רעות רק בממד החיצוני שלהן.

בממד הפנימי,
העמוק – מסתתר בהן טוב.
יש בהן משהו שיכול לקדם אותי מאוד,
אם רק אגיע לשורש שלו.

"כך גם עם בני אדם – הרבה פעמים אנחנו רואים בכל מיני אנשים סביבנו רע.
בהורים שלנו,
בחברים.
אבל אם נעמיק את המבט – נראה את הדברים אחרת לגמרי.

"השער שדרכו אנחנו יכולים להיכנס לעולם הפלא,
לעולם הנסתר,
לעולם שבו נמצא הטוב – הוא האהבה.
מבט של חמלה,
של רוך,
התבוננות לא שיפוטית על עצמי ועל הסובבים אותי

"גם הקב"ה מסתכל עלינו במבט של אהבה.
הוא רואה את הטוב העמוק הגנוז בנו מבעד לכל הקליפות שחוצצות בינינו לבינו.
גם אנחנו יכולים לאמץ את נקודת המבט של הקב"ה ולהעמיק פנימה.
שם נראה את הטוב בעצמנו ובאחרים.

"דווקא בדברים שבהם אני רואה רע,
אמצא את הטוב שגנוז בהם.

"כאשר אני נפגשת עם בחורים,
המבט החיצוני עלול להרחיק אותי מהחתן שלי",

ממשיכה המרצה.

"קודם כול,
אם אני מסתכלת על עצמי במבט חיצוני – אז אני רואה בעצמי את כל הרע שבי.
גדלתי במשפחה כזאת וכזאת,
ההורים שלי הם אוי ואבוי.
אני לא טובה,
אני לא יפה,
אני לא עדינה,
אני מבוגרת.
אני ממש לא מושלמת.

"ובאמת,
כשאני חושבת מחשבות כאלה,
לא ירצו אותי.

"אבל אם אתבונן על עצמי במבט פנימי,
במבט של אהבה – אותם דברים בדיוק יהפכו בעיניי לטוב.
אלה ממש הדברים שבנו אותי.

"אספר לכן סיפור קטן – לפני זמן־מה הגיעה אליי בחורה שיוצאת לדייטים כבר כמה שנים.
כשהעמקנו קצת וניסינו לברר מה תוקע אותה,
היא הגיעה למסקנה שהיא לא מצליחה להתחתן בגלל האופי המבולגן שלה.

"היא בחורה אומנותית מאוד ויש לה יכולות להגיע לעומקים לא רגילים בנפשיות וברוחניות.

"היא סיפרה לי על אמא שלה,
המתוקתקת,
המסודרת,
החרוצה.
אמא שתמיד עושה את הדבר הנכון בזמן הנכון,

תמיד יודעת מה צריך לעשות עכשיו.

"היא סיפרה שהיא פשוט לא כזאת – אצלה תמיד הכול מתבלגן,
שום דבר לא נעשה בשלמות.
היא שוכחת המון דברים ואף פעם לא מצליחה לעשות משהו כמו שצריך.

"היא אמרה לי: 'תגידי לי,
מי באמת ירצה אישה כזאת? 

אני שורפת כל דבר שאני מבשלת,
ואני כל כך מבולגנת.
אישה ואמא לא יכולה להיות כזאת',
היא חרצה את גורלה בצורה חד־משמעית.

"אבל בתהליך שעברנו,
ניסינו לראות איך בכל זאת דווקא הדברים האלה שמבדילים אותה מאמא שלה

"עברנו ממש דבר־דבר,
וראינו איך דווקא מה שנתפס אצלה כחולשה הוא בעצם גם הכוח שלה,
הדבר המיוחד שלה שגורם לה להיות אהובה כל כך,
מיוחדת,
עמוקה.

"דווקא הדברים שנתפסים אצלה כחולשות יעזרו לה לגלות מה הכוחות המיוחדים שלה,
מה התפקיד שלה.

"באותה דרך שהייתי רוצה שתשפטו את עצמכן,
הייתי רוצה שתשפטו את הבחור שאתן נפגשות איתו.

"אם אתבונן בו במבט חיצוני,
במבט שופט – בוודאי שאראה בו רע.
בכולנו יש דברים רעים.

"אבל אם אעמיק את המבט פנימה – אוכל לראות בו דברים אחרים לגמרי.

"אולי דווקא החולשות שלו הן גם הצד השני במטבע של הכוחות שלו,
של הייחודיות שלו?

"ואולי זה דווקא כן יכול להתאים לי?

אולי בחור שנראה לי לא מוביל ולא גבר,
הוא בחור מאוד עמוק,
פנימי,
רגיש?

"בחור שייתן לי מקום להתפתח ולגדול לידו,
שיעצים אותי ולא יקטין אותי?"

מחשבותיה של שירה החלו לנדוד.
הבחורים שנפגשה איתם עברו בראשה כמו במצעד,
אחד אחרי השני.

היא תהתה לעצמה פתאום,
אם הייתה מאמצת את נקודת המבט שעליה דיברה המרצה

היא מיהרה לשפוט אותם,
לחתוך את גורלם ואת גורלה בפגישה או שתיים.

אבל אולי…
אולי באמת היו בחורים שהיא הייתה יכולה לראות אחרת?

אם הייתה מתבוננת בצורה פנימית יותר,
עמוקה יותר – אולי הייתה יכולה לראות בהם טוב שלא ניכר מיד כלפי חוץ?

ואולי מה שהיא חושבת שהוא טוב ונכון לה הוא לא בהכרח כך?

על הבית שגדלה בו.

בתחושה הפנימית שלה,
הבית הוא הכתם שלה.

מאז ומעולם היא התביישה בבית שלה,
בהורים שלה.
תמיד הרגישה שלמרות כל הטוב שלה,
יש לה כתם שחור שהיא חייבת להסתיר.

כשניסתה לחשוב שאולי הבית שגדלה בו הוא באמת חלק מהותי מהטוב שבה,
שהוא עיצב את מה שהיא ומי שהיא היום – המחשבה הייתה לה מוזרה מאוד.
חדשה.

אבל…
אולי?

המסך של שירה הבהב פתאום.
"פנויה?" היה כתוב בהודעה ששלחה לה דודתה.

"כן",
היא סימסה בחזרה,
וחייכה לעצמה.