אני צריכה מרחב

"שמלה לבנה, אולם, תזמורת, כיסא כלה,
חתן, מטפחות, מכונת כביסה, כלים, בית, טיטולים, 

לילות ללא שינה, אסיפות הורים,
מחויבות, מחויבות, מחויבות, ויובש, יובש, יובש…
"


מרים התעוררה שטופת זיעה מהחלום. 

זה היה הסיוט הקבוע שלה, מאז שהתחילה לצאת לדייטים.

הכול התחיל ורוד ורומנטי כמו ענן של מרשמלו, והפך די מהר אחרי החתונה למשהו שמזכיר את מדבר סהרה. זה הפחד הגדול שלה. היא תתחתן,
ותצטרך לוותר על החיים שלה לטובת מישהו אחר. 

לטובת דברים שברור שהם חשובים ומשמעותיים, אבל עכשיו, כרגע, זה לא ממש בא לה בטוב…

 

היא רוצה לחיות חיים מלאים, לממש את הכישרונות ואת היכולות שלה, להיות חופשייה לבחור, להיות ספונטנית. וחיי הנישואים נראים לה כמו כלוב. 

במקרה הטוב – כלוב מזהב, ובמקרה הפחות טוב – אוסף עגמומי של סורגי ברזל חלודים. 

ואיכשהו נדמה לה שרוב הזוגות הנשואים שסביבה נוטים להימצא קרוב יותרלאופציה השנייה.

 

למחרת היא ניקרה בשיעור הראשון במכללה, ובשיעור השני היא נרדמה על המחברת אחרי חמש דקות. לפחות ישנה טוב.
בהפסקה לפני השיעור השלישי היא קנתה אייס קפה עם אחוז גבוה במיוחד של קפאין. 

היא התעוררה לקראת סוף השיעור, כשהקפאין התחיל להשפיע וקולה של המרצה חדר מבעד לערפילי השינה

"…ודברי הרמב"ם בי"ד החזקה: 'וכן צוו על האשה, שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, 

ויהיה עליה מורא ממנו, ותעשה כל מעשיה על פיו. ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאות לבו
ומרחקת כל מה שישנא. וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן.
ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח.'
 

זהו להיום, בנות. אתן משוחררות".[1]

לפחות עד שתתחתנו, השלימה מרים בלי קול, כשהכיסאות סביבה חרקו.

 

היא ירדה במדרגות אל הדשא בחוץ, חלפה על פני מאורסות ונשואות טריות שלאטו משפטים ארוכים ובלתי־נשמעים לתוך הטלפון הנייד. 

אף פעם לא היה ברור לה אם הצד השני באמת שומע מה שנאמר, או שחיכה בנאמנות ובשקט עד שיגיע תורו ללחוש.

 

"מרים! בואי! תצטרפי אלינו!" קראה אליה מעיין מהדשא. 

"אוקיי! אני באה!" צעקה מרים בחזרה לכיוונה, וחצתה את השטח שהפריד בינה לבין העץ שבצילו ישבו מעיין ואסתר ואכלו ארוחת צהריים.

היא שמטה את התיק ליד שירה והתיישבה.

מעיין נשואה כבר שנתיים, ויש לה תינוק קטן וחמוד שלפעמים מגיע ללימודים יחד איתה. דווקא נראה לה שמעיין לקחה טוב את הקטע הזה של הנישואים.
איכשהו היא מצליחה גם לנהל חיי נישואים, גם לגדל תינוק, גם להצטיין בלימודים וגם לשמור על מצב רוח טוב. נראה שיש כאלה שזה מתאים להן.

הטלפון של מעיין מצלצל. 

"אוי. זה מהמעון של יהושפט. אני חייבת לענות. הלו?
תמי? הכול בסדר? כן, כן
הוא
הקיא? אוי, מסכן קטן… בטח, אני כבר באה לקחת אותו…
"

מעיין אורזת בזריזות את שארית ארוחת הצהריים שלה.

"מצטערת, אני חייבת לזוז. נתראה מחר, אם יהושפט
ירגיש מספיק טוב כדי לבוא איתי… להתראות!
"

"איזה קשה זה בטח…" אמרה שני.

"כן… ועוד בדיוק חשבתי שמעיין היא מאלה שמסתדרות… אני אגיד לך את האמת, אני לא מרגישה שמתאים לי להתחתן עכשיו. 

אני רואה כמה קשה לבנות הנשואות פה, הן מתחתנות כשהן באופוריה. האהבה מסובבת להן את הראש,
אבל אחרי שבועיים הן מוצאות את עצמן תקועות עם מישהו, וזה לא רק פגישה בבית קפה ולדבר בטלפון, זה לגור איתו ממש, ולא תמיד מסתדרים יופי־טופי. 

או שאיכשהו מסתדרים, אבל האהבה כבר לא קיימת… ואין כבר זמן לצאת עם חברות, אפילו לטלפונים הן לא עונות כמעט, העיקר זה הבעל וזהו. 

ואחרי שנה יש תינוק, ואז את בכלל משועבדת. לא מתאים לי.
אני צריכה את הספייס שלי. אני צריכה חברות, אני צריכה לצאת להתאוורר מדי פעם, ולא להיות רק עם אותו בן אדם. 

ואחרי השיעור של היום ברמב"ם, בכלל…"

 


 

********************

לפעמים נדמה שנישואים יכולים לאיים על החופש שלי,
על היכולת שלי לממש את עצמי, לחיות את החיים שהייתי רוצה ולעשות דברים שאני אוהבת.

בעצם, כל בחירה בחיים, כמו איפה ומה ללמוד, איפה לגור ואפילו מה להזמין עם חברות בבית קפה, מצמצמת ופוסלת אפשרויות אחרות. אם בחרתי
ללמוד פסיכולוגיה, נראה שלא אעבוד בהיי־טק. ואם בחרתי להיות גננת, כנראה שפרופסורה
במתמטיקה היא לא בתוכניות שלי בשנים הקרובות.

וזה בסדר.

יש לנו מגוון גדול של יכולות, ב"ה. ובכל שלב בחיים אנחנו בוחרות במה להשקיע יותר,
במה להשקיע פחות ומה לדחות לפנסיה.

 

הנפש שלנו רוצה לחיות ביחד, באהבה, בכיף ובשמחה
של בית.
זו תנועת נפש מרכזית ומשמעותית מאוד. 

 

זה נכון שלפעמים בית דורש מאיתנו קצת יותר כי צריך גם לתחזק אותו פיזית, וגם כי אני רוצה ובוחרת לבלות זמן בבית עם מישהו שאני אוהבת. 

אני בוחרת להתחתן עם מישהו שטוב לי ונעים לי בחברתו, ואני מעדיפה להיות איתו יותר מאשר בחברת אחרים. 

אפילו יותר מאשר עם החברות הטובות שלי.

וגם אחר כך – אני בוחרת לטפל בתינוק שלי, לשחק איתו, להיות איתו. 

זו לגמרי בחירה. בחירה משמחת.

 

גם אם לפעמים חברה אומרת לך, "אני חייבת לסיים עכשיו" או "אני לא יכולה היום", או שהיא סתם נעלמה לך מהאופק… 

וזה נשמע כמו, "נו, היא נשואה. אין ברירה, ככה זה" 

– זו הבחירה שלה. וכנראה זה מה שמתאים וטוב לה. 

לא כולן חייבות לחיות באותו דגם של זוגיות

אפשר להיות קצת יותר משוחררים ולא לעשות הכול ביחד, וזה ממש נורמלי ובריא.

 

ובע"ה כשאת תתחתני – תוכלי לממש את הבחירה שלך באופן שהכי נכון וטוב עבורך. 

אם תרגישי שאת רוצה לדבר יותר עם חברות ולפגוש אותן יותר, תוכלי לפנות לזה זמן. 

ואם תרצי – תוכלי להמשיך להתפתח בעבודה, בתארים ובתחומים אחרים. 

 

בעיניי, דווקא השמחה והמלאות שמגיעות יחד עם הבית, נותנות את הרצון, את הכוחות ואת האפשרות להתפתח גם בתחומים שונים ואחרים
לגמרי, ונראה לי שזה שווה יותר מאשר הזמן הפנוי יותר שעמד לרשותי כשהייתי רווקה.

 

ולשם האיזון, נראה גם את ההדרכה של הרמב"ם לגברים:

"וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו
ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון – מרבה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתירה
ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז
".[2] 

כלומר, לא רק האישה צריכה לכבד ולהעריך את בעלה, אלא גם הבעל חייב לכבד ולאהוב את אשתו מאוד־מאוד. 

אמנם יש שוני בין האופן שבו הבעל צריך להתייחס לאשתו לבין האופן
שבו האישה צריכה להתייחס לבעלה, אך 
המטרה והכוונה אינן להשפיל או למחוק את האישה חס וחלילה, 

אלא כמו שכותב הרמב"ם: "זה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים

בזיווגן. ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח". 

כלומר השאלה היא מה יהיה טוב לזוגיות, איך נכון להתנהג כדי שיהיה נאה, 

טוב ונעים לחיות יחד. מחד, אם אישה מוחקת את דעותיה ומשפילה את עצמה, זה בוודאי לא תורם לזוגיות ולא מוביל ליישוב נאה. 

מאידך, התקטננות כמו מי מחליט על מי, מי אומר את המילה האחרונה וכדו' – גם היא לא תורמת לאווירה טובה לזוגיות.

הנקודה המרכזית בדברי הרמב"ם, לדעתי, היא מה אני יכולה לתרום לזוגיות, איך אני יכולה לתת לבן הזוג שלי את מה שהוא זקוק לו כדי להרגיש
טוב בזוגיות. מובן שצריך שגם הוא ישקיע וייתן לי את מה שאני זקוקה לו על מנת להרגיש טוב בזוגיות.
 

על פי הרמב"ם, כדי שאישה תחוש טוב בזוגיות, היא זקוקה לכבוד, לאהבה, להשקעה (גם ממונית!) ולאווירה שמחה. 

ואילו הגבר זקוק לכבוד ולסמכות. אם אני נותנת לבן הזוג שלי את הסמכות "כמו שר או מלך", 

אין הכוונה שאני מוחקת את עצמי. בחוכמה נשית ניתן ללמוד ולמצוא דרכים רבות להפוך את בן הזוג שלי לחָשוּב ולסמכות בבית, 

מבלי לסתור את העובדה שגם אני חשובה ומכובדת.
(למשל שאלה הלכתית – "בואי נשאל את אבא. אבא שלנו הכי יודע…"
 או "כל כך חיכיתי לשמוע את דעתך על…") 

חשוב לשים לב שהמושג "כבוד" כולל בתוכו גם שימת לב לצרכים השונים של בן הזוג והשתדלות מהותית לכבד אותם. 

הצרכים כמובן משתנים בין זוג לזוג, בין אישה לאישה ובין איש לאיש. מובן שאישה כזו – המתוארת
בסיפור – תהיה זקוקה להרבה כבוד לצורך שלה בחופש ובמרחב.
  

 




[1] רמב"ם,
ספר נשים, הלכות אישות ט"ו, כ'.

[2] רמב"ם,
ספר נשים, הלכות אישות ט"ו, י"ט.

השארת תגובה

רוצה לקבל עדכונים כשבלוג חדש מתפרסם?

יש למלא פרטים. הנתונים נשמרים במערכת ולא יופיעו באתר.

מה אני רוצה??

למתבונן מרחוק נדמה היה כאילו הם במעין מרדף- הוא הולך ראשון, בצעדים מהירים ובטוחים, והיא אחריו, איטית יותר ומהוססת, משתדלת לעמוד בקצב. השיחה אמנם קלחה

לקריאת הבלוג »

הבעיה זה הבחורים!

הסיפור של אחינעם היה מתסכל בטירוף. היא משקיעה ומשקיעה בקשרים שלה. נותנת את כל כולה, וכל פעם בסדרתיות הבחור לא. "זה לא יעזור שאני אבוא

לקריאת הבלוג »
השארת תגובה