רק אני והשמיים | עומק הקשר

רק אני והשמים
"איזה יופי של שמים יש הלילה",
חושבת לעצמה חן בהתפעלות.

בשביל חן,
אין נחמה טובה יותר מלשבת לבד במרפסת הקטנה בדירה,
להתבונן בשמים זרועי הכוכבים עם כוס שוקו מפנקת.
היא לא צריכה אף אחד בזמנים האלה.
רק היא,
המרפסת והשמים.

"ה',
מה יהיה איתי?
שכחת אותי?"
יוצאות פתאום המילים מהפה שלה.
בקול רם.
חן נבהלת לרגע,
כאילו לא היא זאת שדיברה.

אבל היא ממשיכה בכל זאת.
"ה',
מה בסך הכול אני רוצה?
לבנות בית.
למצוא את האהבה שלי.
לחיות.
אתה יכול לעזור לי".

הגוש ששני מנסה כבר כמה דקות לבלוע בגרון מונע ממנה להמשיך לדבר.

שוב תחושת הזרות משתלטת עליה.
היא לא מרגישה רצון להמשיך לדבר.
זה נראה לה תפל.
הכול כל כך חסר טעם.

כמו הדייטים שלה.

אם היא הייתה צריכה לצבוע את הדייטים שלה בצבע אחיד,
זה ללא ספק היה אפור.

פגישה אחרי פגישה,
היא מוצאת את עצמה תוהה מה היא בדיוק עושה כאן ומתי זה כבר ייגמר,

ריבונו של עולם.

מחייכת בנימוס,
מדברת כשצריך,
יושבת על קוצים ומבקשת מהמלצר עוד כוס קפה.

כל זה לא מוביל אותה לשום מקום.

אולי היא לא נפגשת עם הבחורים הנכונים.
אולי אין לה את החברות הנכונות או ההורים המקושרים.
מה שלא יהיה,
זה פשוט לא עובד.

חן מביטה שוב בשמים.
אחד הכוכבים תופס את מבטה.
הוא מאיר יותר משאר הכוכבים.
אבל מסביבו חשוך לחלוטין.
"ממש כמוני",
היא אומרת לעצמה בשקט.

גם היא מרגישה שיש לה אור,
שיש לה מה לתת,
שיש לה עומק ועולם פנימי עשיר וכישרונות וחברות ולב אוהב…
אבל היא עדיין לבד.
והיא לא מבינה למה.

היא מנסה לשחזר את הקשרים שהיו לה בשנה האחרונה.
רובם היו קצרים מאוד.
לא יותר מארבע פגישות.
ברוב המוחלט של הפעמים היא פשוט לא הרגישה שום רצון להיפתח,
לספר,
לשתף.
לחשוף את העולם הפנימי שלה ולהשאיר אותו בידיים זרות,
מרוחקות.

היא לא הרגישה כמעט באף אחת מהפעמים שמשהו בה רוצה ליצור משהו עמוק יותר,
פתוח וכן עם הבחור שמולה.
וזה הספיק לה כדי להחליט שהיא לא ממשיכה
(או לצד השני להחליט ש"זה לא זה",
מהר יותר ממנה).

עם זאת,
היא לא תשכח את מיכאל.
ברגע כזה של כנות,
היא חייבת להודות שאיתו זה היה שונה.
היא קלטה שהיא מחכה לפגישות איתו.
ולמרות הניסיונות שלה לצנן ולהרגיע את העניינים,
בתוכה היא הבינה שהיא גם קצת מתרגשת ממנו.

אבל מיכאל אף פעם לא עבד לפי הכללים שלה.
אחרי הדייט הראשון,
לקח לו יומיים להתקשר.
בשבילה אלה היו יומיים מורטי עצבים,
עד כדי כך שהיא התלבטה כבר אם להתקשר בעצמה.
ובסוף הוא התקשר,

והיא כבר התכוננה נפשית כל כך טוב ל"היה אחלה,
אבל…"
ובמקום האבל הגיע "אז מתי נפגשים שוב?"

הוא ידע להפתיע אותה והצליח להוציא ממנה רגשות

שהיא כל כך התאמצה לשלוט בהם.
היא לא רצתה בשום אופן להיקשר למישהו,
לפני שהאדמה תהיה יציבה מתחת לרגליים שלה.

אבל כמו אחרי הפגישה הראשונה,
הוא המשיך להיות לא צפוי.
וחן מצאה את עצמה מבולבלת.
תוהה.
מרוטת עצבים.

לפעמים הוא היה שוכח להתקשר בערב.
והיא,
שהתאמצה להישאר זמינה והסתכלה על הצג כל שעה,
נשארה מאוכזבת ועצבנית בסוף הערב.
למחרת הוא היה מתקשר,
מתנצל ששכח.

אבל משהו באמון שלה שוב נסדק.
לפעמים היא הרגישה שההודעות שלו קצרות מדי,
חסרות חיים,
לא אמינות.
לפעמים הוא היה מרוחק־משהו בפגישות,
לא הסתכל עליה באמת.

כל דבר כזה היה מרחיק אותה עוד צעד ממנו,
מכנס אותה עוד קצת לתוך עצמה.
היא לא העזה לשתף יותר מדי,
להכניס אותו לעומק שלה.

היא רצתה לסמוך עליו,
אבל הוא לא נתן לה.
כל פעם היה משהו אחר שגרם לה להרגיש שוב קצת לא רצויה.

לרוב,
אלה היו דברים קטנטנים.
מילה.
משפט.
מבט.
אבל לשני יש חושים רגישים מאוד לדברים כאלה.

והיא המשיכה להיזהר – מגלה טפח ומכסה טפחיים,
לא מתקשרת,
לא מגלה התלהבות.

חודש וחצי הם היו בקשר.
אחרי כמה ימים שבהם לא התקשר
(וחן חשבה שהיא הולכת להשתגע,
ובכל זאת התאפקה ולא התקשרה אליו בעצמה),
הוא ביקש להיפגש.
וכמו שכבר הרגישה,
הוא נפרד ממנה.

זה כאב,
אבל לא מאוד.
חן הודתה לקב"ה ולעצמה שהיא לא נחשפה יותר מדי.
שהלב שלה לא נשאר בידיים שהופכות להיות זרות לחלוטין עכשיו.
בפרידה הזו הייתה אפילו הקלה.

והכול חזר לשגרה.

תקופת יובש,
כמה הצעות,
פגישות,
טלפונים מנומסים,
שוב לבד.

ועכשיו חן יושבת עם השוקו שלה במרפסת.
אחרי עוד פגישה לא מוצלחת בכלל.
(אפשר להבין למה רעות חשבה שהבחור הזה יכול להתאים לה?)

והשמים זרועי הכוכבים עוטפים אותה במרפסת ושואלים ביחד איתה – למה?

למה הקשרים של חן נראים ככה?
מה קרה שם?

אף פעם אי אפשר לדעת בדיוק מה גורם לקשר להצליח או להיכשל.

למרות זאת,
הרבה פעמים נוצר דפוס מסוים של התנהגות שכדאי לשים לב אליו.

כדי שקשר יתפתח – צריך לעלות קומה בפתיחות,
בשיתוף,
בגילוי ובהתמסרות שלי לצד השני.
בלי לשתף ממקומות עמוקים יותר שלי בקשר – פשוט לא תיווצר אהבה.

לפעמים זאת נראית דרישה כמעט לא הגיונית.

זה כל כך לא פשוט להיפתח,
לשתף,
להכיל,
לגלות,
להתקרב – ואז להיפרד.

ומי שהיו קודם קרובים כל כך,
הופכים לזרים.

ואני ממש שם,
בתוך הקשר,
עם עוד בחור ועוד אחד,
ועוד אחד.

כמה אפשר?

במצב כזה אפשר בהחלט להבין שאני מתחילה לשמור על עצמי – כדי לא להיפגע.
אני לא נפתחת,
לא מתלהבת ולא מתרגשת עד שאני בטוחה בקשר.

אבל קשרים רבים מסתיימים הרבה לפני שיש ביטחון,
דווקא בגלל שלא היו בהם פתיחות,
קרבה ועומק.

אם אני שומרת על עצמי – לא נפתחת עד שלא ברור לי שהוא בעניין ממש – אז אמנם אני לא נפגעת,
אבל הקשר גם לא יוכל להתפתח.

קשרים כאלה מאופיינים ב"אפרוריות",
בשעמום ובזהירות גדולה.

אז מה עושים?

קודם כול,
קשר צריך להתפתח בהדרגתיות.
בהתחלה הקשר הוא קליל ופשוט,
ולאט־לאט משתפים ביותר חוויות,
זיכרונות וחלומות.

ברוב המקרים יש לנו אינטואיציה בריאה ונכונה שאומרת לנו מתי כדאי לעלות שלב,
מתי אפשר להתקדם.

אבל חשוב לדעת – לפעמים מרוב שאני חוששת
(בדרך כלל,
בתת־מודע)
ליצור קשר עמוק שבסוף ייגמר,
מרוב שאני חוששת להיפגע…
אז האינטואיציה שלי קצת נפגעת.

אני שומרת על עצמי מאוד לא להתרגש,
לא לחשוף ולא לגלות – גם אם הקשר כבר בשל לזה.

לפעמים החושים שלי נהיים יותר מדי מחודדים.
כל דבר קטן שמעיד על חוסר עניין מהצד השני – גורם לי מיד להסתגר,
לקחת כמה צעדים אחורה.
האנטנות שלי נהיות מאוד מאוד רגישות,
והקשר,
שהיה יכול אולי להצליח – נגמר.

חשוב להצטייד במסירות נפש.
להסכים להיפתח,
להתחבר ולהרגיש כדי להצליח ליצור קשר אמיתי.

כי בלי סיכון – אין סיכוי.