מה הוא יחשוב עליי?

קוקס? או קוקו?

קוקס זה יומיומי, כזה שעושים כשממהרים לאוטובוס. 

לא מספיק בשביל דייט.

קוקו זה הרבה יותר יפה. מדגיש את מבנה הפנים שלה. 

בעצם, קוקס משדר משהו ענייני, נוכח, שנראה לה מתאים יותר לדייט ראשון.

אז אולי בכל זאת קוקס?

עדי התבוננה בהשתקפות שלה בביקורתיות.

ממש לא קוקס. היא צריכה להפסיק עם זה לגמרי. זה פשוט לא מחמיא לה.

היא תלך על קוקו ויהיה בסדר, החליטה.

חמושה בהחלטיות הזו היא לבשה את המעיל הירוק (בדיוק בצבע של העגילים, וגם של הגרביים), וירדה למטה.

ברק אמור לאסוף אותה עוד שלוש דקות.

כשהגיעה למטה הוא כבר חיכה. עדי רשמה נקודה לזכותו, ואז הכפילה אותה כשהרוח פרעה את שערה וסמקה את לחייה. מזל שהיא לא צריכה להמתין אפילו דקה ברוח הזו.

היא חייכה אליו וניסתה לפתוח את הדלת של הרכב.

הדלת לא נפתחה.

היא ניסתה שוב.

עדיין לא. בטח בגלל הרוח.

היא דפקה על החלון והחוותה בידיה תנועה של חוסר אונים, 

שגרמה לה להרגיש ממש טיפשית.

למה היא לא מצליחה לפתוח את הדלת הזו?

מביך ממש.

ברק יצא מהרכב ופתח בקלילות את דלת המושב שליד הנהג.

״הכול טוב?״ הוא שאל.

 ״החלטת לא לאכול צהריים כי אמרתי לך מראש שהולכים למסעדה?״

״דווקא אכלתי. שניצל ופתיתים עם סלט ירקות. בשתיים בצהריים.

פשוט ברוח הזאת… והאמת, יש לי איזה קטע כזה עם דלתות שאני לא תמיד מצליחה לפתוח… בלי סיבה ברורה. פשוט לא הולך לי. אבל חוץ מזה, אני די חזקה. שיחקתי בליגת הנשים של בתי הכנסת. שנה אחת אפילו לקחנו אליפות״.

״וואלה״.

״כן. אבל האמת היא שבכלל לא שיחקתי במשחק ההוא. ישבתי כל הזמן על הספסל. ושנה אחר כך, כששיחקתי, דווקא הפסדנו״.

למה אני מספרת לו את זה? תהתה עדי לעצמה. זה סתם אוסף של פריטי מידע מיותרים.

אבל היא לא הצליחה לעצור בעצמה והמשיכה לפטפט כל הנסיעה.

אוף. הוא בטח חושב שאני פטפטנית חסרת שכל. 

למה אני לא מצליחה פשוט לשתוק לכמה דקות?

מגיעים. היא מצליחה לפתוח את הדלת של הרכב ולצאת החוצה בכוחות עצמה. יופי.

הם נכנסים למסעדה ומתיישבים.

״אני רק הולכת רגע לשטוף פנים, טוב?״ 

היא חייבת. היא בטוח נראית מזעזע אחרי הרוח הנוראית הזאת.

היא לוקחת את הכיסא אחורה ומתרוממת, ומתנגשת במלצרית מאחוריה, 

ששומטת את כל הצלחות שפינתה זה עתה מהשולחן הסמוך. 

כשהדי ההתנפצויות שוככים, כל העיניים במסעדה מביטות בה. 

עכשיו היא אדומה כולה, ולא רק מהרוח…

איך? איך היא תחזור להסתכל לברק בעיניים?


_______________


ראיתי את עדי יוצאת מהבניין שלה.

היא הקדימה קצת. מזל שהגעתי קודם. שלא תחכה ברוח הזאת.

היא דופקת על החלון. טיפה הסתבכה עם הדלת של האוטו.

אני צריך לבדוק אותה. את הדלת, לא את עדי. אולי כדאי לשמן שם את הצירים.

היה מעט משעשע לפתוח לה את הדלת. 

״ברק בתפקיד הג׳נטלמן״. דווקא מוצא חן בעיניי.

זרקתי לה בבדיחות, ״הכול טוב? החלטת לא לאכול צהריים כי אמרתי

לך מראש שהולכים למסעדה?״ אבל זה לא כל כך הצחיק אותה, נראה לי… 

אולי לבנות יש חוש הומור קצת שונה. לא יודע. אין לי כל כך הרבה ניסיון עם זה.

 בכל אופן, היא המשיכה לדבר כל הנסיעה.

וזה דווקא מצא חן בעיניי. אני לא הטיפוס הדברן, וזה נעים שהיא ככה מצליחה לתחזק את השיחה. מגניב גם שהיא שיחקה כדורסל.

אהבתי.

הגענו למסעדה.

היה די מלא, מזל שהזמנתי מקום מראש.

התיישבנו, ועדי רצתה לקום לשטוף פנים. אני יודע שזה קטע של בנות.

קצת מוזר, אבל ככה זה.

 איך שהיא קמה, באה מאחוריה מלצרית עם ערימה של צלחות שהפכו להיסטוריה בשבריר שנייה.

מסכנה עדי. היה לה ממש לא נעים. היא מיד התחילה להתנצל.

 היא חמודה כשהיא מתנצלת ככה, קצת אדומה, אבל עדיף שתהיה רגועה ושמחה.

 בכל אופן, זה ממש לא היה באשמתה. המלצרית צריכה לשים לב לאן היא הולכת… 

במיוחד כשיש כזה עומס במסעדה…

הזמנתי פיצה. עדי הזמינה משהו מוקרם עם פטריות.

הפיצה לא הייתה מהטובות שאכלתי, בואו נגיד.

זה הצחיק את עדי. היא אמרה שככה זה בבתי קפה. הפיצות לא משהו.

אמרתי לה שבדייט הבא נלך לאכול שווארמה, וזהו.

זה הצחיק אותה עוד יותר.

חוש הומור מוזר יש לבנות.

אבל אם היא צוחקת, היא שמחה, אז הכול טוב.

מה היא לבשה? משהו כחול אולי? לא יודע… 

עוד שנייה גם תצפי שאני אשים לב לצמה שהיא עשתה…





________________





כן, הסיפור הזה מבוסס על כמה וכמה סיפורים אמיתיים.

לפעמים אנחנו כל כך מסתבכות עם מה יחשבו עלינו ומה יגידו, 

וזה גורם לנו להסתבך יותר ויותר…

כל אחת מאיתנו וחוסר הביטחון שלה: התסרוקת, הדוסיות, המראה, המקצוע, הלימודים, לא חסר.

והרבה פעמים בדייט זה מועצם ובא לידי ביטוי, דווקא כי מדובר במצב חדש, עם מישהו שחשוב לנו שיתרשם לטובה. לפעמים זה גורם לנו לדבר המון, ולפעמים דווקא לשתוק; 

לפעמים זה גורם לנו להיות ביקורתיות, לפעמים מְרַצות; 

ולפעמים דווקא לשדר החלטיות וביטחון לרוב, כדי לחפות על החוסר.

אצל כל אחת זה בא לידי ביטוי אחרת.

אז מה עושים?

אחת הדרכים היעילות ביותר לשמור על יציבות ועל רוגע היא ההבנה

שזה לא באמת בידיים שלי.

הרושם שאעשה על הבחור, ותכל׳ס – מה יחשבו עליי? והאם זה יצליח?

– אלו דברים שהקב״ה מנהל,

 ובאופן הכי טוב שיכול להיות כדי שלי, בת יקרה כל כך, יהיה פשוט טוב.

אני לא לבד. יחד איתי בדייט נמצאת השכינה, ומשמים עוזרים לי, תומכים ומסייעים.

אני עושה את ההשתדלות שלי – לבוא, להיראות טוב (ואצל כל אחת הגבולות הם אחרים. 

יש מי שעבורה לבוא עם נעליים ולא יחפה זו ההשתדלות שלה, ויש מי שלהתאפר ולעשות תסרוקת), לשתף, לדבר, לזרום בנחת. כפי שמתאים לי, במה שאני יכולה. 

ויש פה מישהו איתי,

שיעזור לזה לצאת הכי טוב שאפשר.

בסיפור הזה, כיף גם לראות שהביקורתיות שלנו על עצמנו היא לא נחלת כל העולם.

ולא פעם הבחור מסתכל אחרת לגמרי על הפאדיחות שלנו. לגמרי־לגמרי אחרת.



השארת תגובה

רוצה לקבל עדכונים כשבלוג חדש מתפרסם?

יש למלא פרטים. הנתונים נשמרים במערכת ולא יופיעו באתר.

מה אני רוצה??

למתבונן מרחוק נדמה היה כאילו הם במעין מרדף- הוא הולך ראשון, בצעדים מהירים ובטוחים, והיא אחריו, איטית יותר ומהוססת, משתדלת לעמוד בקצב. השיחה אמנם קלחה

לקריאת הבלוג »

הבעיה זה הבחורים!

הסיפור של אחינעם היה מתסכל בטירוף. היא משקיעה ומשקיעה בקשרים שלה. נותנת את כל כולה, וכל פעם בסדרתיות הבחור לא. "זה לא יעזור שאני אבוא

לקריאת הבלוג »
השארת תגובה