חבורה

גבינה 3% נכנסה לעגלת הסופר שלי
התפנה לה מקום, במקום פריכיות האורז שחזרו למדף.

ממרח השקדים ישב בעמדת המתנה,
עוד לא עבר את וועדת הקבלה המחמירה
לעגלה של צורית.
אקונומיקה אני אקח בריח וורדים,
לא, עדיף לימון,
וסבון הרצפה חייב להיות בריח תואם.
אני מתגנבת בשקט לעמודה של השימורים
בודקת שהאישה ממקודם לא שם,
האמת שאפשר להבין אותה,
גם אני הייתי נועצת מבטים במי שמתלבטת חצי שעה
בין זיתים ירוקים לשחורים.

מה אפשר לעשות שלעיתים ההבדל בין אריזת חיסכון אחת גדולה
לשלוש אריזות קטנות
נראה לי תהומי
מהותי
אמיתי.

מבט אחד בשעון גורם לי למהר אל הקופה.
בהתלבטות בין בחירה אחת גרועה בסופר,
לבין מבט זועם של הבוסית,
אפילו מתלבטת כרונית כמוני,
מכריעה בקלות לטובת הראשונה.

יחד עם המוצרים שרצים בקופה המהירה
עפות גם המחשבות על החלטות
גורליות יותר,
מטרידות יותר,
שבהן אצטרך להכריע מתישהו.
אריאל צודק.
אני יודעת שהוא צודק.
אנחנו נפגשים כבר ארבעה חודשים.
טובים, מלאים.
ועדיין קשה לי להחליט-
אם להמשיך או לחתוך.
מצד אחד זה כך,
ומצד שני זה לגמרי אחרת,
ויש גם צד שלישי..ורביעי..

כשכל המוצרים שבחרתי
כבר בתוך שקיות
ואני בדרכי,
אני שמחה להיזכר שהערב יש מפגש של החבורה.
אולי נדבר שם על קבלת החלטות,
אולי על משהו אחר.
בכל מקרה,
נהיה שם, בתוך הקונפליקטים האלה,
של מה שנחמה קוראת לו: "תהליך"
ומה שאני קוראת לו-
"המסע הבוצי והארוך אל סוף המסע".

מהמפגשים האחרונים אני כבר בטוחה
שמילה של נחמה,
או של מישהי מהמשתתפות האחרות,
בטח כבר יאיר לי איזה כיוון חדש,
יפתח לי פתח,
יקדם אותי עוד צעד אחד.
וטוב שכך-
כי כבר כואבות לי ממש הרגליים.

בכל זאת איחרתי.
שוב פעם איחרתי.
אין צורך במבט בשעון,
מבט אחד בחיננית,
מבהיר לי זאת מעבר לכל ספק.

בדרך כלל היא באמת חיננית,
ואפילו צוחקת כשאני קוראת לה
"הבוסית הקשוחה והרכה ביותר שלי"
אבל איחורים הם הקו האדום,
הגבול שאין לחצות אותו.
הגבול שחציתי השבוע כנראה יותר מדי פעמים.

אצלה בחדר,
לאחר שיחת נזיפה,
שהתרחבה לנושאים נוספים כגון- דחיית כמה מטלות,
ואחת שבכלל פרחה מזכרוני,
אני מרגישה כבר באמת לא בסדר.
תחושה שאינה זרה לי כלל,
אדרבה- היא מרגישה די בבית.
נכנסת ובאה כל אימת שמתחשק לה.

מול חיננית היא מתעצמת לי התחושה הזו.
כי באמת,
חוץ מהחינניות שלה,
היא צעירה ממני בכמה שנים טובות,
ונשואה לבחור טוב שאני מכירה,
הם היו חברים עוד מימי בני עקיבא,
התחתנו בגיל עשרים ואחת.
מסלול קל כזה,
שהייתי הכי רוצה לעצמי.
לא כמו הדרך ההררית שלי.

כאילו יש למצב הרוח שלי עוד לאן לרדת,
אני מקבלת הודעה מאריאל.
הודעה חייכנית כזו, זורמת, מפרגנת.
כזו שבמקום לשמח, רק מכווצת יותר.
כי הוא מתקדם, ואני לא רוצה לפגוע בו.
ומה זו אשמתו שאני לא יודעת.
או שאולי אני כן יודעת,
רק לא רוצה לשאת בהשלכות של ההחלטה,
שישלחו אותי להמשך המסע.

אני עדיין משתעשעת במחשבה
לאן היום הזה עוד יכול להידרדר,
כשהטלפון בוהק שוב,
בתזכורת על מפגש הערב של החבורה.
איכשהו זה משמח וממלא.

לא בגלל שמה שייאמר שם
יפתור ככה בקליק אחד את כל הפלונטרים,
ויפתח את הסכר החסום.
אלא בעיקר בגלל- הכוח.
המפגש הזה נותן לי כוח-
להמשיך להיות שם,
להמשיך לנסות,
להמשיך להאמין,
לתת אמון,

אני בסדר,
אפילו די נורמלית,
הדרך קשה,
אבל- אפשר לצלוח אותה.

לעיתים הרבה יותר בקלות ממה שזה נראה.
והעיקר העיקר-
לא חייבים לצעוד בה לבד

 

אני רוצה להזמין אותך, להצטרף אלינו לתהליך ולמסע הזה איתנו
להרגיש גם את – שאת לא לבד בדרך הזאת
מה את אומרת?

החבורה של נחמה ביטקובר

השארת תגובה