בדיוק נגמר חנוכה, חג האורות, או יותר נכון עבורי- חג הסגולות. עשיתי את כולן. רקדתי סביב החנוכיה, את פרק ל' אמרתי כל יום שלוש פעמים וגם אם תעירי אותי מתוך שינה אוכל לדקלם אותו בעל פה. התפללתי בדמעות מול החנוכיה בערב שבת על זיווג הגון, ובסוף החג התפללתי שוב מול הפתילות כולן. כשארזתי את החנוכיה הטמנתי בה פתק חדש, עם אותה בקשה בדיוק אותה רשמתי בשנה שעברה. אני לא צריכה לספר לך מה היא היתה..
האמת שהרגשתי כבר קצת משוגעת- כי אמא שלי הסתכלה עלי קצת מוזר כשרקדתי, והפתילות בערו באש ענקית והעלו עשן שחור כזה, שנאלצתי לבקש עזרה מאחי הקטן להשתלט עליו. חשבתי שאולי אם אעשה את כל הסגולות ולא אוותר על אף אחת- אולי הקב"ה יגיד- די, היא באמת כבר לא מסוגלת יותר, ממש משתגעת. אולי כדאי כבר לשלוח לה חתן, עוד השנה.
עכשיו שהחג נגמר אני שוב קצת אבודה. את מבינה?
כי בחג כמה שהיה עמוס וקצת משוגע, הרגשתי שיש לי מה לעשות. יש לי תכנית ברורה- איך להתקדם בדרך לחתונה. ועכשיו- מה השלב הבא?
את זוכרת שהלכנו יחד לאורה? חיכיתי לך אצלה בסלון ואת חיכית לי בתורי, שהתארך והתארך, כי אני פחות ידעתי מה בדיוק אני רוצה ולקח לאורה זמן להבין אותי, ככה לפחות היא אמרה.
ואני דווקא חשבתי שאני די פשוטה, וחשבתי גם פעם, שלהתחתן זו משימה נורא פשוטה- מיד כשארצה, יציעו לי הצעה, והוא יהיה מקסים ועדין, ואני אהיה צנועה וחסודה ואחרי חודש מקסימום הוא ישאל אותי בעיניים מבוישות אם אני רוצה ואני אגיד שכן ומשם נפסע יחד אל השקיעה… כמה צחקנו על זה יחד, כשכל אחת מאיתנו כבר עברה מספר דו ספרתי של קשרים שלא צלחו, שחלקם הסתבכו, ויצרו כזה פלונטר שלא הצלחנו לפרק, גם אחרי שעות ארוכות של דיונים ושיחות.
זה מזכיר לי את התקופה שהחלטנו יחד ללכת לכל שדכנית שאנחנו מכירות, וגם לאלו שלא. עשינו לנו רשימה וכל שבוע הלכנו לאחת. זה היה פרויקט שקראנו לו- "יום רביעי החופר" כי איכשהו זה נפל תמיד על יום רביעי,ובאופן לא מפתיע בכלל זה היה ממש אבל ממש חופר. הלכנו לשדכניות שביקשו כסף מראש ולאלו שלא, ולכאלה שמציעות רק בחורים ששייכים לציבור שלנו וגם כאלו שבכלל לא הבינו מה לנו ולהן. אז כן מפרוייקט השדכניות הרווחנו כמה וכמה הצעות אבל אף אחת מהן לא היתה באמת מתאימה, והכי חשוב, אף אחת מהן לא הובילה לא אותך ולא אותי לחתונה.
ואחר כך הרגשתי שהשתדלתי יותר מידי ושצריך להרפות אז השקעתי הרבה בעבודה וחיכיתי שהישועה תבוא מעצמה. את בטח זוכרת שהייתי באמת עסוקה, ושמחה, ואפילו טסתי לאיזה טיול קצר בחו"ל ותכננתי תוכניות שלא קשורות לחתונה ונרשמתי לקורס מהמם והטלפון שלי דמם, וכל העשיה הזו לא הביאה לי שום הצעה.
ואז היתה תקופה אחרת, תקופה שבה הבנתי שיכול להיות שהקשר שלי עם אמא הוא זה שמעכב אותי בדרך אל החתונה. ובאמת השקעתי כל כך הרבה באותה התקופה בקשר הזה, שתמיד מתנדנד על איזה חוט עדין של עלבון וציפיה. סלחתי לה ופתחתי איתה נושאים ישנים, הקפדתי להתקשר, לשאול בשלומה, לא לנתק לה באמצע שיחה. באמת עשיתי עבודה. התאמצתי, התפשרתי, וויתרתי. וכמה אירוני שדווקא את, שרבה עם אמא שלה כל יום לפחות פעם אחת, שלפעמים יש ביניכן שתיקה זועמת שמחזיקה גם תקופה ארוכה. דווקא את שרבת עם אמא שלך אפילו ביום של החתונה, דווקא את התחתנת הרבה לפני. והנה אני עדיין כאן. ביחסים טובים עם אמא, אבל עדיין רווקה.
אל תביני אותי לא נכון, אני הכי שמחה בשבילך בעולם. פשוט את מצאת, ואני עוד לא. וממש מתחשק לי לשבת יחד כמו פעם ופשוט לשמוע את דעתך-
על מה שאני עושה, ועל מה שאני לא עושה.
על חוסר האונים, על הבלבול, על האכזבה.
על הדרך שלי שאולי אפשר לעשות אותה קצת יותר ברורה?
מה צריך לקרות כדי שאוכל להתחתן?
וזה בדיוק מה שאנחנו הולכות לעשות היום, בעזרת השם
בסדנא של ה"חבורה".
לבנות תוכנית פעולה לחתונה.
מה ההשתדלות שהכי נכון לי לעשות כדי להתקרב לחתונה?
כל זאת ועוד – הערב בשמונה.
עוד לא הצטרפת?
את עדיין יכולה! פה מצטרפים, 96 לחודש במקום 297
מנוי חודשי מתחדש. אפשר לבטל מתי שרוצים.
השארת תגובה