"קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה!" נשמעה השירה מסביב כשהחתן התקרב אל הכלה. חיבוק מאחוריי, "בקרוב אצלך", לחשה לי נופר בת דודתי. "תודה",

"שלום, אני מדבר עם אחינועם?" "נכון. יוני?" "כן. מה שלומך?" "טוב, ב"ה. מה איתך?" "ישתבח הבורא, אני מעולה. אז ניפגש?" "בשמחה". איכשהו, כמעט תמיד היא זאת

שלום אובות אני רוצה להביא כאן מכתב שזכיתי לכתוב לעצמי כשהייתי צריכה אהבה, עטיפה וחיבוק ובחרתי לקבל אותם מהקב"ה.   בגדול זה כלי טיפולי ואימוני

אמצע קניות, אני באה להוציא עודף מהארנק ואני נתקלת בפתק ההוא. הוא שוכב שם כבר הרבה מאוד זמן. אני לא מרימה טלפון למספר שכתוב בו,

רציתי לחתוך כבר אחרי הטלפון הראשון. בעצם, כבר אחרי 10 שניות. הוא היה מהצינים הכבדים, המגעילים, אלה שאפילו בחלומות שלי אני לא מדברת אתם, אבל

נחמה –  לכולנו יש את הזמנים האלה. במיוחד בקיץ, במיוחד בתקופה של חיפוש, המתנה וציפייה לשנה הבאה. הזמנים האלה האפורים, המעצבנים, שכלום לא הולך. הכל

בס"ד שירה יושבת באוטובוס, מסתכלת בפעם הרביעית בהודעה שהוא שלח לה. "תודה גם לך שירה. היה לי העונג. מאמין שדרכינו עוד יפגשו יום אחד. שלמה"

את אריאל הכרתי דרך חברה משותפת, וכבר בפגישה הראשונה- משהו בעיניים שלו- האיר לי שזה זה. נפגשתי לפניו עם כמה בחורים, ועם אף אחד מהם

"את נראית מרוגשת" יכולה להגדיר מה את מרגישה כלפיהם?" אוריה ישבה מכווצת על הכורסא אפורה בחדרה של יסכה. השאלה הייתה מיותרת. כפות ידיה המאוגרפות, גבותיה

גבעת התורמוסים 'מקום מהמם, מרבדים של תורמוסים', כך סיפרו לנו על גבעת התורמוסים. לפני שמעמיסים על הרכב חצי מכמות הילדים, נוסעים וחוזרים לאסוף את החצי

אביה מוציאה מכיסה את פיסת הדף המקומט, ומנסה ליישר אותו לפניה על השולחן. על הדף כתובים בכתב ידה הנאה של תמר, חברתה הטובה, כתריסר שמות.