"את מבינה? זו הפעם הראשונה שאני עושה את זה.." היא אומרת לי והעיניים שלה כלפי מטה, בוהות בכפית שבוחשת בתנועות עגולות בכוס התה

למתבונן מרחוק נדמה היה כאילו הם במעין מרדף- הוא הולך ראשון, בצעדים מהירים ובטוחים, והיא אחריו, איטית יותר ומהוססת, משתדלת לעמוד בקצב. השיחה אמנם קלחה

רציתי לחתוך כבר אחרי הטלפון הראשון. בעצם, כבר אחרי 10 שניות. הוא היה מהצינים הכבדים, המגעילים, אלה שאפילו בחלומות שלי אני לא מדברת אתם, אבל

בדיוק נגמר חנוכה, חג האורות, או יותר נכון עבורי- חג הסגולות. עשיתי את כולן. רקדתי סביב החנוכיה, את פרק ל' אמרתי כל יום שלוש פעמים

זו כבר הפעם הרביעית , שאני מתקשרת אליו היום והוא לא עונה.. בהתחלה התעצבנתי וכעסתי עליו, מה יש, הוא לא יכול שנייה להפסיק את מה

הסיפור של אחינעם היה מתסכל בטירוף. היא משקיעה ומשקיעה בקשרים שלה. נותנת את כל כולה, וכל פעם בסדרתיות הבחור לא. "זה לא יעזור שאני אבוא

רק שבועיים וחצי עברו מאז שהתחילו לצאת, אבל איריס כבר מרגישה מותשת מרוב מחשבות. כמה עליות וירידות היא ידעה בקשר הקצר הזה. זה התחיל עוד

רואות אור בס"ד שלום יקרות שלי! מה נשמע? שנה טובה!! אתן בטח רואות במסרים שאנחנו שולחים לכן, שיש אפשרות להקליק על התארסתי. לאחר ההקלקה ממלאים

סיפור אישי – חשוף ומטלטל סיפור אישי אמיתי. אנחנו יושבות בשתיקה. רק השולחן מפריד בינינו אבל לי הוא נדמה רחב כאוקיינוס. ואני לא טובה בשחיה.

ת'אמת כמעט חתכתי ת'אמת, כמעט חתכתי. ורק בגלל שמשהו לא הסתדר נתתי לזה סיכוי. פוו איזה מזל. * וואי, שיגע אותי. כאילו, תכבד! השקעתי- בהתארגנות,

מה הוא יחשוב עליי? קוקס? או קוקו? קוקס זה יומיומי, כזה שעושים כשממהרים לאוטובוס.  לא מספיק בשביל דייט. קוקו זה הרבה יותר יפה. מדגיש את מבנה

אני צריכה מרחב "שמלה לבנה, אולם, תזמורת, כיסא כלה, חתן, מטפחות, מכונת כביסה, כלים, בית, טיטולים, לילות ללא שינה, אסיפות הורים, מחויבות, מחויבות, מחויבות, ויובש,